<h1>פירוש רבינו שלמה בן היתום</h1>
<h2>דף ב.</h2>
משקין בית השלחין במועד ובשביעית שדה שהיא עומדת בהר וכיוצא בו וצריך להשקותה משקין אותה אפי' בחולו שלמועד שלפסח וסוכות שיש להם אמצעיים בתווך לפי שאם לא ישקו אותן יש הפסד לבעליהן וכל דבר שיש בו הפסד התירו חכמ' לטרוח בו בחולו שלמועד כמו שאנו מוצאין במסכת חגיגה [י"ח ע"א] דכת' [דברים ט"ז] ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לי"י אלהיך מה שביעי עצור בעשיית מלאכה אף ששה ימים עצורין [בעשיית מלאכה אי מה שביעי עצור בכל מלאכה אף ששה ימים עצורין] בכל מלאכה ת"ל השביעי שביעי עצור בכל מלאכה ואין ששה ימים עצורין בכל מלאכה הא לא מסרך הכת' אלא לחכמים לומר לך אי זו מלאכה אסורה בחולו שלמועד ואי זו מותרת. ומלאכה שיש בה הפסד כגון להשקות בית השלחין וכיוצא בה התירו חכמ'. ובשביעית מפר' בגמ' ממעיין שיוצא בתחילה דעכשיו מתחיל לנבוע שעדיין לא החזיקה אמת המים דרכה. בין ממעיין שלא יצא בתחילה אלא כבר נובע מזמן הרבה. אבל לא ממי הגשמים ולא ממי הקילון בגמ' מפרש. אין עושין עוגיות בגמ' מפרש חפירות. לא משום דאית ביה טירחא יתירא כדמפר' בגמ'. [גמר'] השתא יש לומ' כול' דאתי לאינפולי גדותי אמת המים שסביבותיה משום דעדיין לא החזיקה דרכה כלומ' מותר להשקות בחולו שלמועד ולא חייש דילמ' נפיל ואזיל וטרח טירחא יתירא. מעיין שלא יצא בתחילה שכבר החזיק דרכו מיבעיא דודאי משקה ממנו בחולו של מועד. בית הבעל שדה היושבת בעמקים ולחה מאיליה ואין צריך להשקותה ואין בה הפסד אם אינו משקה אותה קמ"ל אפי' שדה בית הבעל מותר. ובסיפרא [בחוקותי פרק י"א] תניא ששדה לשון זכר. ומאי משמע בית השלחין כמו [שה"ש ד'] שלחייך פרדס רימונים כלומ' רחובותייך ושדותייך ראויין לנטוע בה פרדס רימונים. ויש אומ' שלחייך כמו בגדותייך. תרגום והפשיט [ויקרא א'] וישלח כמו איש שלחו המים בעזרא [נחמיה ד'] מתני' דתני בין ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא אפי' ממעיין שלא יצא בתחילה לישנא דצחותא לשון צמאה תרג' ויצמא שם [שמות י"ז], וצהי תמן משלהי כלומ' היינו משלחי בחית כמו משלהי בהא דאותיות אחה"ע מתחלפין בלשון חכמ' מאן תנא במתני' דפסידא שרי למיטרח בה בחולו שלמועד כגון בית השלחין אבל הרויחא לא אסור לטרוח להרויח דבית הבעל אסור להשקותה שאין בה הפסד והמשקה אותה הוא עושה משום הרויחא, לשוויי אפלי חרפי ואפי' במקום פסידא מיטרח לא טרחינן, אמ' רב הונא ר' אליעזר בן יעקב היא דתנן מושכין את המים מאילן לאילן בחולו שלמועד, אם יש שם מים תחת אילן אחד עושין דרך [קטן] מאילן לאילן כדי שימשכו המים מאילן זה לאילן זה ובלבד שלא ישקה את כל השדה כולה, אימור דשמעת ליה לר' אליעזר בן יעקב הרויחא דלא טרחינן במקום פסידא כול', אילימא חרבה ממש, שנעשתה שדה בור למה לי דמשקה (לח) [לה] הא אין לה תקנה אלא בטורח רב אלא שחרבה ממעיין זה ויצא לה מעיין אחר שחרב לה מעיינה שרגילה לשתות ממנו אי לא משקה לה עכשיו אית ליה פסידא יתירא ואפי' הכי לא שרי ר' יהודה אלא ממעיין שיצא לה דלאו טירחא הוא, אבל מי גשמים ומי קילון דטירחא היא לא שרי ולא שרי אלא לבית השלחין, ועוד חזינא דקאמ' ר' יהודא לא יפנה אדם אמת המים כול' [אלמא דלא שרי ר' יהודה טרחא יתירא אלא מתני' ר' יהודה היא], ר' אלעזר בן עזריה או' לא כך ולא כך לא שנא חרב מעיינה ולא שנא לא חרב מעיינה ממעיין שיצא בתחילה לא.
<h2>דף ב:</h2>
דילמ' אתי לאינפולי אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפי' בית הבעל שרי ר' יהודה ומתני' דקתני ממעיין שלא יצא בתחילה נמי בית השלחין אין בית הבעל לא לאו ר' יהוד' היא אם כן מתני' אמאן תידמייה לדברי מי אתה מדמה אותה נ"א אמאן תירמייה משליך ומטיל וקמא מיסתבר. לא כר' אליעזר בן יעקב כדאמרן ולא כר' מאיר דשרי אפי' בית הבעל, ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפילו בית השלחין לא שרי ממעין שיצא בתחילה אלא לר' יהודה תשליכינה למתני' ולא שנא כול' ומתני' ר' יהודה היא להודיעך כוחו דר' מאיר שאפילו ממעיין שיצא בתחילה שרי אפי' לבית הבעל.
[פיס'] איתמר המנכש תולש עשבים רעים ועוקרן ומשליכן מתוך הטובים כדי להרויח לטובים שיגדלו, משקה מים לזרעים, שזורק מים בעיקרי העשבים, משום מאי מתרינן ביה להלקוחו ולהי מלאכה מדמינן לה דלקוצר לא מדמינן לה, שאינו מיתכוין ליטול העשבים אלא לתקן העשבים טובים שבשדה, לרפויי לרכך. משום חורש אין משום זורע לא, אמאי לא מיחיב בתרוייהו, עביד תלישה להרויח לזרעים הרי היא כחרישה וכיון שיתרווחו העשבים הטובים הרי מתגדלים ומתעבים והיינו כזורע, ואשכחנן בעלמא על מלאכה אחת שחייב שתיים כגון [שבת ע"ג ע"ב] זומר בשבת וצריך לעצים חייב משום קוצר שהרי צריך לעצים, וחייב נמי משום זימור דגדלי טפי והוה ליה כזורע או נוטע, המחפה שמכסה הזרעים בעפר משום [ויקרא י"ט] לא תזרע כלאים אם הוא כרם ובו זרעים, וקודם דנהוג עלמא כתלתא סבי, בפרק מי שמתו מוטל לפניו [כ"ב ע"א] ובפרק ראשית הגז [קל"ו ע"ב], ובתר דנהוג נמי אם ניזרעו חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד אם חיפה חייב בין לנטיעות בין לזרעים שביניהן לוקה, אף המקיים שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו ותולשו, בשלמא לדידי דאמינא המנכש הוי חייב משום זורע (ואינו מבטלו) משום הכי מנכש בכלאים לוקה דהא אסירה זריעה בכלאים דכת' [דברים כ"ב] לא תזרע כרמך כלאים, (דגורעין ודורשין) אמ' ליה מנכש אינו לוקה אלא משום מקיים, ת"ל לא תזרע כרמך כלאים, דגורעין ודורשין לא כלאים, לא יהא כלאים מכל מקום שחייב אתה לעוקרו ולאבדו ולשרפו דכת' [שם] תקדש תוקד אש, במסכת חולין [קט"ו ע"א] בשלמא מועד משום הכי שרי דלאו אסור בשום מלאכה אלא משום טירחא ומכל מקום במקום פסידא שרו רבנן למיטרח בחולו שלמועד כדפרשינן לעיל, בין למאן דאמ' משום חורש דפליגו רבה ורב יוסף לעיל במשקה מים לזרעים דחד אמר משום חורש וחד אמ' משום זורע, חרישה בשביעית מי שרי הא נפקא מבחריש ובקציר תשבות [שמות ל"ד] דאמרינן אם אינו עניין לשבת שאינו צריך שהרי כבר נאמר [שם כ'] כל מלאכה תניהו עניין לשביעית, בשביעית בזמן הזה דרבנן ור' חיא דאמ' דהוי מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן. וזה דבר השמיטה [דברים ט"ו] בהשמטת כספים כת', ואמאי כת' השמיטה שמוט תרתי למה לי לדרשא לומר בזמן שאתה משמט קרקע כול', מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואי זה זה בזמן הזה, אפי' תימא רבנן דפליגי עליה ואמרי דשביעית בזמן הזה דאוריתא, אבות מלאכות אסר רחמ' בשביעית הן הן אותן ששנינו בפרק כלל גדול במסכת שבת.
<h2>דף ג.</h2>
תולדות כגון משקה זרעים צמאים לא אסר רחמנא, זימור מחתך ענפים יבישים שלגפנים עידור חופר תחת הגפנים כדי לרככן וללחלחן, עידור מלשון מקרא הוא דכת' [ישעי' ז'] וכל ההרים אשר במעדר יעדרון, כלומ' ההרים שאינם נחרשים בשוורים אלא במעדר יחפרום ויזרעום מפני רכסן מעדר לשון בלשון משנה, כיסוח שייך בלשון נטעים וזרעים תרגום לא תזמור [ויקרא כ"ה] לא תכסח והכא שייך בעשבים שחותך הרעים מן הטובים ולאו היינו ניכוש שעוקר עשבים מן הקרקע דלזה אין עוקרין אלא חותכין מקרסמין היינו זימור אלא שקירסום באילנות והוא לשון מקרא [תהלים פ'] יכרסמנה חזיר מיער, ותרגום ירושלמי כי יחסלנו [דברים כ"ח] יקרסמיניה ותנן נמי [פאה פ"ב מ"ז] שדה שקירסמוה נמלים, מזרדין מחתך ענפים יבישין ולחים, לפי שאילן שיש לו ענפים הרבה מקילין ממנו שלא יכבד קצתו על קצתו והיינו זורד. מפסגין סומכין האילן ומגביהין אותו מלשון ראש הפסגה [במדבר כ"א], מפני שהוא רענן לח וכבד יותר מדאי בפירותיו סומכין אותו שלא יישבר. מזבלין מביאין צואת בהמת ומשימין בעיקרי האילנות כדי שתשמן הארץ וישתמנו נטעיה. מפרקין מסירין אבנים שעל עיקרי האילנות כעניין ויסקלהו [ישעיה ה'], ויסיר אבניו, אינמי יסירו אבק שעל גוף האילן ומקנחין אותו והיינו מפרקין כפורק עול מצואר בהמה גם זו טובה רבה לאילן. מעשנין, עושין קטורת תחת האילן כמו עשן כדי להמית תולעים שיש בענפי האילן. קישקוש היינו עדור, אלא שעידור באילנות [בגפנים] וקישקוש בזרעים [בזיתים] כמו חטים ותבואה. עוגיות, חפירות שיחפרו סביבות שרשי האילן לעכב מי מטר שם או מים שימלא בין בבהמה בין בכתיפיו, עוגיות חפירת עיכוב כמו עוגין שלספינה וכן תעגינה [רות א'], תמתינו לכשאלד בנים ותשאום לאנשים. זריעה בכלל היתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ [ויקרא כ"ה], אף כל עבודה שהיא בשדה ובכרם, יצא קישקוש ועידור ומים בנקעים ועוגיות שאינן בשניהן, יכול לא יקשקש תחת הזתים ולא יעדר כול', תיקשי הא אסר עידור לעיל, וקא תריץ לקמן [ד' ע"ב] בעוגיות הא בחדתי הא בעתיקי, והוא הדין לעידור, תריץ כל הני מדרבנן אבל מדאורייתא לא הוי אלא זמירה ובצירה, הני אין מידי אחרינא לא. לסקל, להוציא אבנים מן הכרם, סתומי פילי, פילי כמו פילחי אלא שנבלע כמו בי מסותא שהוא מסחותא וכן איב(ע)יא להו כמו איבעיא להו. סתומי פילחי שיסתמו הבקעים שבאילן בגללי הבקר או בדבר שיודעין שיועיל לאילן שרי דאית בהו נמי פסידא, אברויי אילני אסיר דהוי משום רווחא והאי דשרו קישקוש היינו סתומי פילי, והאי דאסיר היינו אברויי אילני. אברויי כמו להברות את דוד [ש"ב ג'], כלומ' לעשות דבר לאילן שיתפטם ויתחזק.
[פיס'] כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה כגון הכא דכת' [ויקרא כ"ה] ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ כלל, שדך לא וכרמך לא פרט, היינו לא תעשה, אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אע"ג דכת' כלל בתריה שבת שבתון כלומר אין לו דין דשאר כלל ופרט [וכלל] שכתובין כולו בעשה או בלאו דאמרי' כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט דמרבי כל מילי דדמי לפרט אלא דיינינן ליה בכלל ופרט הואיל ונשתנה משאר כלל ופרט וכלל, ואמרי' אין בכלל אלא מה שבפרט הני אין מידי אחריני לא מאן דאמ' חורש לוקה לית ליה דרבין דאמ' אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, אלא סבר דנין אותו בכלל ופרט וכלל ואמ' כלל ופרט וכלל אין אתה דן אלא כעין הפרט ואיתרבי ליה חורש שהוא מעין דשדך לא תזרע והואיל דאיתרבי ליה מלאו משום הכי לוקה ומאן דאמ' דחורש אינו לוקה אית ליה דרבין דודאי אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל, הני זירוע וזימור אין מידי אחרינא לא, דכולי עלמ' לית להו דרבין כול', מאן דאמ' לוקה שפיר כדאמרינן, אחרנייתא לא להכי חורש אינו לוקה, ועוד אמ' לן ר' עניין אחר כדי לקיים מה שכת' בספרים וקמיפלגי בדרבין, כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט אלא דנין אותו בכלל ופרט וכלל ודנין אותו כעין הפרט והוא הדין היכא דכת' כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכלל בעשה אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט בלבד, והכא גבי שביעית נמי כיון דיש בהן כלל בעשה ופרט בלא תעשה וכלל בעשה דכת' ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ בעשה, שדך לא תזרע פרט בלא תעשה, שנת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל, הכא נמי הוה אמ' ר' אבין אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל (גבי שביעית) ופרט, מאן דאמ' לוקה לית ליה דרבין דר' אבין לא חשיב ליה הכא גבי שביעית כלל ופרט וכלל (וכלל), אלא סבר דנין אותו בכלל ופרט וכלל, ודנין אותו כעין הפרט ואיתרבי ליה חרישה שהוא [כעין] (מן) הפרט, ומאן דאמ' אינו לוקה אית ליה דר' אבין דאין דנין אותו בכלל ופרט וכלל אלא בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט ולא איתרבי לה חרישה, לא דכולי עלמ' לית להו דר' אבין כלל, ואמר לן ר' עניין אחר כתוב בספרים, דאמ' רבין כל מקום שנ' כלל בעשה ופרט בלא תעשה, והכא לא קא חשיב שבת שבתון יהיה לארץ חזר וכלל ואין דנין אותו בכלל דנימא אין בכלל אלא מה שבפרט, אלא הואיל ונשתנה מכלל ופרט דנין אותו בכלל ופרט וכלל ואתה דן כעין הפרט, ומאן דאמ' חורש לוקה אית ליה דרבין דודאי לא דיינינן ליה בכלל ופרט ולא בכלל ופרט וכלל אלא אתה דן כעין הפרט ומרבי כל דדמי לפרט ואיתרבי ליה חורש דדמי לפרט לשדך לא תזרע והואיל ואיתרבי מלאו להכי לוקה ומאן דאמ' חורש אינו לוקה לית ליה דרבין אלא סבר דנין אותו בכלל ופרט הני אין מידי אחרינא לא ולא איתרבי ליה חורש מלאו, כולי' עלמ' אית להו דרבין כול'.
<h2>דף ג:</h2>
[פיס'] כי אתא רב דימי מארץ ישר' לבב(ב)ל אמ' שמעית דאמרי בארץ ישר' יכול ילקה על תוספת ושמעית נמי דנסבינן עליה תל' לומר לפטור לא ידע פירוש דבריהם מאי תוספת פירש [ר' אלעזר אמ' חרישה בשביעית דהיא תוספת] דיליה דלא נפק עיקרו מן התורה אלא מכלל ופרט וכלל כדאמרינן לעיל ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבענן למימר לקמן לפטורא הני אין, אם כן דהויא אסורה כל הני (דפטירי) [דפריטי] דפריט בהדיא דאסירי בשביעית זימור ובצירה אמאי לא פריט נמי דחרישה אסורה אלא ש"מ חרישה מותרת ומאי ימים שלפני ראש השנה שלשביעית שהיא תוספת על השביעית דאתיא מבחריש ובקציר כדאמרי' לקמן ובפרק קמא דראש השנה [ט' ע"א] אם אינו עניין לשביעית שהרי כת' [ויקרא כ"ה] שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר תניהו עניין לששית שנכנס לשביעית דבששית נמי אסור כדבענן למימ' לקמן גבי שבת שבתון משבת בראשית בית שמי אומ' כל זמן שיפה לפרי שגדל בשישית דהיינו נמי קרוב לעצרת, אבל מיכן ואילך לא [ד]הוי כמתקן פירות שביעית, עד מתי חורשין שדה הלבן שלתבואה, שתיכלה הליחה כלומ' לחלוחית שבאילנות ממי גשמים שלשנה ששית דהיינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע מקשאות, נתתה תורת כל אחד ואחד בידו כלומ' נתת דבריך לשיעורין שפעמים שזה חורש קודם חבירו ליטע מקשאות, על שני פרקים הללו דפסח ועצרת והתירום עד ראש השנה, תקנתא דשמאי והלל דר' שמעון עד לפסח ועד עצרת והיינו אליבא דבית שמאי ובית הלל, כך התנו שמי והלל בשעת תקנתם הותרו עשר נטיעות דווקא עשר ולא יותר המפוזרין בתוך שדה רחבה כמסת זריעת סאה חטים חורשין כל השדה כולו בשבילן בערב שביעית היינו באלול שלשנה ששית עד ראש שנת שביעית דרחמ' חס עליייהו והתיר לחרוש בשבילם כדי שיתלחלחו ויגדלו, ואם לא יחרשו השדה בשבילם ימותו והא איכא פסידא יתיר' לכך חורשין עד ראש השנה, אבל זקינה אילנות זקינות שכבר הוקשו והוחזקו אין חוששין לחרוש בשבילן עד ראש השנה אלמא דהלכה למשה מסיני היא ערבה להקיף מזבח, היינו יום הושענא רבא וניסוך המים נמי הלכה למשה מסיני היא, כדאמרי' בשילהי מסכת סוכה בפרק לולב וערבה [מ"ז ע"א], ניסוך המים שבעה כיצד צלוחית של זהב היתה שם כול' ובמסכת תעניות [ב' ע"ב] יליף לה ברמז מפרשת פינחס ונסכיהם ונסכיה כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם מים כול' אמ' ר' יצחק כי גמירי הילכת' דאין חורשין לזקינה עד ראש השנה אבל חורשין עד שלשים יום לפני ראש השנה ואתו בית שמי ובית הלל בתקנה דידהו דהרחיקו עד הפסח ועד העצרת, יבוא ויבטל כגון רבן גמליאל לקמן בסמוך דבטיל לא בטל אלא מפסח ומעצרת עד ל' יום לפני ר"ה הני הילכאתא נינהו בתמיה, כלומ' עשר נטיעות וערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני הן, הני קראי נינהו עשר נטיעות דתניא בחריש ובקציר כול', ערבה נמי קראי כאבא שאול בפרק לולב וערבה [מ"ד ע"א], התם אמ' אבא שאול [ויקרא כ"ג] ערבי נחל כת' שתים כלומ' מיעוט ערבי שתים אחת ללולב ואחת למקדש, היינו להקיף המזבח ניסוך המים נמי בפרק קמא דתעניות [ב' ע"ב], ר' יהודה בשיני בחג הוא מזכיר, מאי טעמ' דר' יהודה בן בתירה דתניא נאמ' [במדבר כ"ט] בשיני ונסכיהם ונאמ' בשישי ונסכיה ונאמ' בשביעי כמשפטם, מ"ם יו"ד מ"ם מים, מיכן רמז לניסוך המים מן התורה, והיינו קראי נינהו.
<h2>דף ד.</h2>
קציר עומר שהיא מצוה דאפילו בשבת כדתנן במסכת מנחות בפרק ר' ישמעאל [ס"ה ע"א] שבת זו שבת כול' מגל כול' אקצור והן אומ' לו קצור קצור קצור ג' פעמים אלא אמ' רב נחמן בר יצחק כי גמירי הילכתא כשקיבלו הלכה למשה מסיני להתיר לחרוש לילדות הן הן עשר נטיעות דאמרן קראי בחריש ובקציר למיסר זקינה אילנות זקינות, ואקשינן וכיון דהלכת' למישרי ילדה לאו ממילא ידענא דזקינה אסורה, ופריק אלא הילכת' כר' ישמעאל קראי כול' ר' יוחנן אמ' רבן גמליאל ובית דינו כול' דאמרנא לעיל [ג' ע"ב] אמ' ר' שמעון בן פזי אמ' ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כול' גמר שבת שבתו' משבת בראשית כלומ' כת' בפרשת בהר סיני [ויקרא כ"ה] שבת שבתון יהיה לארץ וכת' אינמי שבת לי"י וכת' בפרשת בראשית שבת לי"י אלהיך לא תעשה מלאכה היא אסורה שבת בראשית, לפניה ולאחריה מותרין, אף כאן בשבת שביעית כול', מתקיף לה כול' אתיא גזרה שוה דגמרי אינהו, רבן גמליאל ובית דינו מנפשייהו שבת (שבו) שבת כדפרישנא ועקרא הילכתא והא אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן קיבלה מרבו, בקשיא ובתמיה' ומאן דאמ' קרא להך דתריץ קראי לר' עקיבה מקשי אתיא גזרה שוה עקרא קרא וקשיא לתרוייהו, אלא אמ' רב אשי רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כר' ישמעאל כול' וכי גמירי הילכת' כול' הא רבן גמליאל בנו שלר' הוא אחיו שלשמעון דר' ישמעאל בימי ר' היה.
פיס' אבל לא ממי הגשמים כבר פירשנו לעיל, מים שנתקבצו תחת אילן זה ותחת חביריו יבשות אין מושכין במעדר ומביאין משם לאילן אחר משום טירחא יתירא, מי קילון מים שמתקבצין בגומא אחת גדולה וטורח הוא נמי להוליך אותן מים לתחת אילנות אחרות ולפיכך אסור בחולו שלמועד בשלמא ממי (גשמים) [קילון] יש טורח גדול, אלא מי גשמים שהוא סמוך זה לזה מה טורח יתר יש שם אמ' ר' יוחנן כול' שאם תתיר לו מי גשמים יתיר הוא לעצמו גם מי קילון לדלות ולהוליך לעיקרי אילנות אחרות, רב אשי אמ' מי גשמים נמי יתרבו ויהיו כמי קילון כמימי חפירה גדולה ולא משום גזירה אלא טעם אחד הוא, וקא מיפלגי ר' יוחנן ורב אשי בטעמ' דר' זירא דאמ' ר' זירא כול' מן האגם מים שאינן נובעין מאליהן כדכת' [שמות ז'] על יאוריהם ועל אגמיהם מים שאינם נובעין יקראו אגם, מר אית ליה דר' זירא ר' יוחנן, ומר רב אשי לית ליה דר' זירא, כלומ' מי אגמים עבידי דפסקי והילכך מותר להשקות מהן בחולו שלמועד ולא גזרינן דילמ' מפסקי מי אגמים ואתי לאייתויי ממי נהר אחר וטורח יותר מדאי, ורב אשי סבר מי גשמים נמי לידי מי קילון אתו ואתי למטרח כדתנן ולא ממי הקילון. גופא כל היכא דאמרי' גופא רוצה לבאר טעם הך מימרא או תניא דאמ' לעיל, איתיביה ר' ירמיה לר' זירא חבירים היו ר' ירמיה ור' זירא כמו רבה ורב יוסף ונוהגין כבוד זה לזה דאמרי' בבראשית רבא [ס' ח'] ר' ירמיה שדר כלכלה דתיני לר' זירא, בפסוק ויפתח הגמלים אבל לא ממי הגשמים כול' דילמ' מיפסקי וטרח להביא מן העמוק ואסיר, כלומר אם יתחילו ולא ישברו צמאם ימותו ועל כן יפחד ויטרח טירחא יתירא במועד ואסיר אמ' ליה ר' זירא ברי, בני בכבוד ואהבה השיבו הני אגמי דבבל כמיא דלא פסקי דמו מפני שהן יושבין בעמקים וכל כך הם שבעים ומליאים כמעיינות וליכא למיחש.
תנו רבנן הפסיקות והבריכות כול' פסיקות חפירות שבקרקע שהן כקרועות ופסוקות, בריכות פעמים שהן בבנין ופעמים שהן חפירות גדולות בקרקע נמצאו פסיקות ובריכות עניין אחד אלא שפסיקות באורך ובריכות עגולות כמו עינייך בריכות בחשבון [שה"ש ז'] דומות לבריכות שבחשבון שהן יפין ועגולין אמת המים עוברת בין הפסיקות או הבריכות מותר להשקות לאילנות שהרי מביניהן יכול להשקות ויספיק מאמת המים ומן הבריכות או הפסיקות ויכול להשקות בלי טורח יתר. אמ' רב פפא אינו מותר עד שידע בעל השדה שמאמת המים בלבד יכול להשקות רוב השדה ואידך מיעוטא תספיק מבריכות וזולתן ואי לא לא, רב אשי אמ' כול' לתרי תלתא יומי ולא אתי לידי טירחא יתירא. תנו רבנן בריכה שנטפה כמו יטפו ההרים עסיס [יואל ד'] ותרגום מבול טופנא אשר הציף [דברים י"א] דאטיף כלומ' בריכה שצפה ונתמלאה על כל גדותיה ויפוצו מימיה חוצה לה וירדו לשדה אחר מותר כול' ולא אתי לידי טירחא ואקשינן והא עבידא דפסקא הך בריכה דאינה מים חיים וגזירה דילמ' אתי לידי טירחא יתירא ותריץ ר' ירמיה ועדיין היא מטפטפת כמו שאמרנו שהיא מליאה על כל גדותיה ומימיה יפוצו חוצה והיא לא חסרה אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון פ"א בריכה שנטפה כול' בית השלחין אחר שהיה גבוה והיה מעיין נובע מצידו ובצד אחר היה בית השלחין אחר נמוך ובין אילו בתי השלחין היה בצד בית השלחין הנמוך בריכה קטנה וכשמשקין בית השלחין הגבוה מן המעיין הנוטף טיפין טיפין מן בית השלחין הגבוה לתוך הבריכה הנמוכה ומותר להשקות אותו בית השלחין נמוך מן אותה בריכה אע"ג דבריכה עבידא דפסקא הואיל ומטפטף בו מבית השלחין הגבוה מים שבא לו מחמת המעיין והא עבידא דפסקה בריכה ואזיל ומייתי תריץ ועדיין היא מטפטפת מבית השלחין הגבוה לתוך הבריכה דודאי לא פסקה. אמר אביי והוא שלא פסק מעיין ראשון ומטפטף מבית השלחין הגבוה לתוך הבריכה מותר להשקות מבריכה לבית השלחין נמוך אבל פסק מעיין אע"ג דעדיין מטפטף מבית השלחין גבוה לתוך הבריכה אין משקין מן הבריכה לבית השלחין נמוך דאזיל וטרח ומייתי ממעיין.
תניא ר' שמעון בן מנסיא אומ' לא ידלה כמו וגם דלה דלה לנו [שמות ב'] לא יגביה מים מן התחתונה, ערוגה פורקא בלעז דאיכא טירחא יתירא יותר על כן החמיר ר' אלעזר ביר' שמעון. תנו רבנן מדלין לירקות השתא משמע בחולו שלמועד ומדלין מים מן הבור להשקות לירקות כדי לאוכלן שיגדלו כשנים ושלשה ימים ויאכלם במועד כגון זה מותר, ואינו כן שידלו מים כדלקמן, ואם בשביל לייפותם שירחצם מן האבק ויתקנם שייתיפו אסור, דהוה ליה טורח שלא לצורך המועד כטוחן חטים ומניחן לאחר המועד כל זה וכיוצא בו אסור. רבינא ורבא תוספאה חבירים היו, תוספאה שהיה בקי בתוספתא, ויש אומ' על שם מקומו, כלומ' מקום ששמו תוספאה. ליתי מר הכן אדוני עצמך והסכם עימי לשמתו שהרי דולה בדלי וטורח בחולו שלמועד שלא לצורך המועד, אמ' ליה רבינא יזכור אדוני ברייתא זו שמדלין לירקות כדי לאוכלן ושפיר עבד, אמ' ליה רבה תוספאה וכי כך אתה מפרש מדלין מגביהין מים בדלי, אין פירושה כן אלא מאי מדלין שלופי, חותכין ומנכין הירקות כטעם ניכוש, כדתנן בפרק שביעי דמסכת פיאה [מ"ה] המידל בגפנים התולש והחותך ענבים מן הגפנים, כשם שמידל שתולש בשלו כך חותך ענבים מן הפיאה שהקצה לעניים, תו אקשי ליה רבינא והתניא מדלין כול' כך קבלתי פירושה שמדלין מים ממש בלי ספק כך פירשו לי רבותיי אז, אמ' לו רבה תוספאה אי תניא תניא כלומ' אם נשנית בהדיא בבית המדרש ונתברר לך שכך פירושה יהי כדבריך ותנייא מדוייקת ומקויימת היא, גם אני אודה לדבריך כי תהיה תניא מבוארת וכן כל אי תניא תניא שבתלמוד.
<h2>דף ד:</h2>
פיס'. אין עושין עוגיות לגפנים, אמ' רב יהודה בנכי, בלשון בבלי הוא, ועוגיות לשון הקודש. נ"א כוכי מלשון כוכין, כוך למת, וכבר פירשנום למעלה חפירות סביב רגל האילן כדי שיתעכבו שם המים, תניא נמי כרב יהודה אילו הן עוגיות בדידין שבעיקרי זיתים כלומ' גומות כמו בית הבד שהיא כמו גת, וגת כצורת גומא שדורכין בה ענבים, לבי בר ציתי, בני פלוני ששמו ציתי. הא בחדתי אסור דטירחא יתירא הוא הא בעתיקי מותר שהרי אין שם טורח כל כך ומצויירין ועומדין הן אלא שמפנה עפר מתוכן והפרש יש בין חופר לכתחילה למסיר עפר.
פיס' אין עושין את האמה בתחילה במועד, בחולו שלמועד שהרי הוא טורח גדול וטירחא יתירא אסירא, ובשביעית ובשנה השביעית נמי אסור שהיא אב מלאכה, וכל מלאכת קרקע אסורה ובגמ' מפר' משום דמיחזי כעודר, וחכמ' אומ' עושין כול', דליכא טירחא כולי האי בשביעית. המקולקלת אמות המים שנתקלקלו מותר לתקנם, דומיא דהך דתרצינן לעיל הא בעתיקי שרי, אבל אמת המים במועד אפי' חכמים נמי אסרו ולא התירו אלא בשביעית שהרי זו חרישה ולא זריעה, ומתקנין את קילקולי המים, כולה מפר' בגמ', קילקול המים, אמות הנמשכות מהמעיינות מפנין הזבל וליכלוך מהן כדי שירוצו יפה ולא יתפזרו המים כאן וכאן, וחוטטין אותן וחופרין מעט למטה להעמיק אמת המים, ומתקנין את הדרכים מאבנים ועצים ומקומות דחוקים ירויחום כדי שילכו בהם בריוח, ואת הרחובות שלעיל מתקנין אותן משום כבוד לישב בהן בכבוד במועד, ואת מקוות המים לשתות מהן במועד ועושין כל צורכי הרבים בגמ' מפרש כל לאייתויי מאי, ומציינינן על הקברות, מפר' בגמ' שלא יטמאו נושאי תרומה ואוכליה, והרי זה כעין הפסד ומותר לעשותו במועד ויוצאין אף על הכלאים, בגמ' מקשה, ואכלאים בחולו שלמועד נפקינן, ורמינהו כול', ומפרק התם תרי פירוקי בבכיר ואפיל במוקדם ומאוחר, כאן בזרעים כאן בירקות, גמרא מאי טעמ' דר' אליעזר שאוסר לעשות אמת המים בתחילה במועד, אינמי אליבא דר' אלעזר בן עזריה דאסר בשביעית, פליגו בה ר' זירא ור' אבא בר ממל, חברים היו, שנראה כעודר ועידור בשביעית אסור כדאמרן לעיל [ג' ע"א] אין לי אלא זריעה וזמירה, ניכוש עידור וכיסוח מניין שאסור, ת"ל שדך לא כול' וחד אמר מפני שמכשיר אגפיה, שפתיה, וכנפיה ואגפיה לשון אחד הוא כלומר הרואה סובר שרוצה לתקן שדהו לזריעה ואינו נודע מדעתו לעשות אמת המים ולזות שפתים הרחק ממך [משלי ד'], מאי בינייהו בין ר' זירא ור' אבא בר ממל, מיכדי תרויהו אסרי משום חשדא, דקא אתו מיא בתריה, שהוא חופר והמים נמשכין אחריו חשדא ליכא שהרי מימיו עידיו, מאן דאמ' מפני שמכשיר אגפיה לזריעה איכא, אע"פ שהמים באין יתראה עדיין כמתקן שדהו ואסור, כעודר ליכא, שהרי עודר אין צריך מים אלא חופר כל הקרקע שתהיה מוכנת לקבל מטר להתלחלח, מאן דאמ' מפני שנראה כעודר ליחוש מפני חשד שנראה שמכשיר אגפיה, כלומ' ממה נפשך איכא חשדא לתרויהו ואסור, אלא איכא בינייהו דקא שקיל ושדי, לא תימא כדקאמרת דקא אתו מיא בתריה שהרי תיקשי לתרי לישני, אלא דקא שקיל עפרא ושדי לברא, מאן דאמ' כול', דמכשיר אגפיים אינו נוטל עפר ומשליכו לחוץ וליכא הכא חשדא, אמימר מתני לה למתני' דאין עושין אמת המים בשביעית מפני שנראה כעודר, [היינו טעמ' דאסור לעשות אמת המים במועד ובשביעית מפני שנראה כעודר] ומיהו קשיא ליה בינו לבין עצמו דר' אלעזר בן עזריה. זיבלו אוצר מקבץ גללי צאת סוסיו ושווריו וחמוריו ואשפי בתיו וחציריו ועושה כרי גדול בשביעית ולא אמרינן דנראה כמזבל שדהו דמזבל בשביעית אסור, כדתניא בסיפרא [בהר פרשתא א' ה'] ובריש פירקין [ג' ע"א] מניין שאין מזבלין ואין מפרקין כול', התם שרי והכא אמרינן אליבא דידיה מפני שנראה כעודר, ועידור אסור בשביעית כדאמרינ' והיינו דקשיא ליה לאמימר דר' אלעזר אדר' אלעזר ופרקי ר' זירא ור' אבא בר ממל ג' טפחים הא מוכחא מילתא שאינו כמזבל שדהו בשביעית, וחד אמר זבלו מוכיח עליו, כלומ' אם צברו כרי גדול מוכחא מילתא דלאו מזבל בשביעית הוא ומותר, והשתא לא תיקשי לאמימר אליבא דר' אלעזר בן עזריה דאמת המים אסור משום עידור, ובהך תניא דעושה אדם את זבלו אוצר דהא מיפרקא שפיר, וטעמ' דאמת המים משום שנראה כעודר ותו לא מידי.
פיס'. וחכמ' אומ' עושין את האמה בתחילה בשביעית, אבל במועד אסרי, ולא פליגי על ר' אלעזר בן עזריה. מאי מקולקלת, אמ' ר' אבהו שאם היתה בת ששה טפחים ועכשיו עמוקה טפח, וכבר נסתמה עד שנשתייר בה עומק טפח בלבד יכול לחפור ולהעמיק בה עד ששה טפחים ומחזירה לקדמותה והיינו דומיא לעוגיות חדתי ועתיקי, פשיטא לי זה שאני רוצה לומ' ויש לשאול דברים אחרים. וכן פירוש כל פשיטא שבתלמוד כי האי גוונא, חצי טפח רוחב בעומק שלשה טפחים כיון דלא עבר מיא בתוכה יפה ומתפזרין כאן וכאן ולא כלום שוה ודבר זה פשוט לי שמותר להשלימה עד ששה, אע"פ שמתחילה היתה בת ג' טפחים מותר להוסיף בה עד ששה טפחים על שנים עשר, כגון שהיתה אמת המים גדולה ורחבה מתחילתה היתה עמוקה שנים עשר ורחבה שני טפחים אסור להחזירה לקדמתה דהא ור'י טירכא יתירא הוא ולא מדמינן לה להך טפח על ששה טפחים דהא שלששה שרו ולא שלשנים עשר, ודבר זה ברור לי ומסדר התלמוד מקשי כך סתמא טפחיים על שבעה מהו, זהו שאני רוצה לשאול, ומפרש עיקר שאילתו התם חמשה לגבי הך דר' אבהו עמוקה טפח מעמידה על ששה טפחים והכא נמי לגבי שבעה הא אית ליה תרתי ומוסיף חמשה ושוה טורח זה לזה ומותר כי התם, או דלמ' כיון דאיכא טפח יתירא איכא טירחא טפי תיקו, ואסור דהא איסורא הוא ואית לה פירושה אחרינא, והאי הוא דמסתבר לן מה דכתבינן, אביי שרא להו לבני הרמך, מקום ששמו הרמך, לשחפויי נ"א לשחופי לחתך סבך אילנות שנסתבכו בתוך הנהר ומעכבין המים מחתכין אותן ומפרקין ומתירין המים, לשחופי כמו לסעופי בחילוף ח' בעי"ן כמו מסעף פורה במערצה [ישעיה י'], מכרית הסעיף, סבותא שם מקום, למיכרא, לחפור כמו כי יכרה איש בור [שמות כ"א], טמימא, תרגו' סתמום פלשתים [בראשית כ"ו] טמונין פלישתאי, לאקדוחי נהר בורניץ, שם מקום, לאקדוחי לפנות שירטון שבאמצע הנהר, למיכרא ולאקדוחי, בנהרות קדמונים היו רצין כמשפט ומפני מי גשמים וחול שמציף המטר נסתתמו ולפיכך התירו להן החול והעצים והאבנים שמונעין המים.
<h2>דף ה.</h2>
פיס'. ומתקנין את קילקולי המים חטיטה אין חפירה ולא בתמיה, ומתרץ ר' יעקב וכי רבים צריכין להן מי שרי, והתניא כול', ואין חופרין בורות שיחין ומערות שלרבים כול', שפין את הסדקין, סותמין קרעיהן שלא יפלו כותלי הבורות, וחוטטין וחופרין ומסירין החול והטיט והאבנים שבקרקע הבור כדי שיזדככו המים ויבעו יותר טוב ושפין סדקיהן וטחין קרעי כותליהן במועד. אמ' רב אשי מתני' נמי דיקא, מדוייקת ורומזת דברים בתוך דברים דקתני בגווה ועושין כל צורכי רבים, האי כל לאייתויי מאי, מילתא כל למה הוצרך להוסיפה אלא ללמד ממנה חפירה כול', לקווץ, לעקור קוצים מן הדרכים שלא יזיקו היחיפים, לקווץ כמו לדשנו [שמות כ"ז], להסיר דשנו, וכן מסעף פארה, להכרית ולהסיר (הצעיף) [הסעיף], איסטרטאות, דרבים בלשון יון איסטרטאות, ולמוד את המקוואות, אם יש בהן ארבעים סאה לטבול בם נידות ויולדות ובעל קריין דלא בעו מיא חיים אלא זבה, מרגילין, גורמין לו ומתקנין אותו עד שיכיל, ומניין שאם לא יצאו שלוחי בית דין ועושין כל אילו שאמרנו מעלה עליהן הכת' כאילו שפכו דמים שלא חסו בצער הרבים, תל' לומ' [דברים י"ט] והיה עליך דמים, אתה המלך או ראש גלות שיש בידך היכולת לעשות, הא בהדיא קתני לה, מסקנא דרב אש היא דאמ' כל לאייתויי מאי לאו לאייתויי חפירה, והקשו לו לא, אלא לאייתויי הא דתניא כול', והשיב רב אשי הא במשנתינו היא שנויה ולמה נצטרך ללמוד אותה מברייתא, אלא לעולם כדאמרי' דמתני' דייקא דקתני כל, כל לאייתויי חפירה.
פיס' ומציינין על הקברות מפרסמין ומראין כל מקום שיש בו טומאה מפני אוכלי תרומה ומביאיה, מן התורה, דכל המקרא פעמים שקורין לה [תורה ופעמים שקורין לה] דברי קבלה, אצלו ציון פסוק זה ביחזקאל [ל"ט], ודכוותיה במלכים [ב' כ"ג] מה הציון הלז, מיקמי דליתי יחזקאל כול', כלומר וכי היו נכשלין מימות משה ועד כאן, זה לא יתכן, ולטעמיך, ולדיקדוק טעמך, הא דאמ' רב חסדא במנחות, ר' אבהו אמ' רמז לציון מן התורה מהכא [ויקרא י"ג] וטמא טמא יקרא, מה מצורע שכשהוא מצורע צועק ברבים רחקו ממנו שאני טמא, ומיניה נלמוד לכל טומאה לעשות לה פירסום והרגשה שלא יכשלו בה טהורים ואוכלי תרומה ונושאיה. משמיה דר' עוזיאל אביו, ולא הוו קפדי לקרות לבניהם בשמותם כמו שעושין אדומיים עוד היום שקורא שם בנו בשמו בחייו ואית לפירושי זקינו היה או אדם גדול מדאמרינן ר' עוזיאל רבה, יבקשו רחמים עליו, כיון שיכנע לבבו ויודה בבושתו יבקשו עליו רחמים אולי יתרפא שהרי אינו מצטרע אלא מפני עבירה כדאמרינן [עי' ויק"ר ט"ז א'] מאי מצורע מוציא רע, הוא הבדיל בין איש לאשתו בין אח לאחיו לפיכך יבדל מן הציבור וישב לבדד מחוץ למחנה כמנודה, אלמא להכי הוא דאתא לרחמים ולא להפרשת טומאה, ופריק ר' אבהו מדמצי למכתב וטמא יקרא וכתב וטמא טמא ש"מ תרתי, חדא למיבעי רחמי וחדא לטומאה קוראה לו כול', אביי אמ' רמז לציון הטומאה מן התורה מהכא [ויקרא י"ט] ולפני עור לא תתן מכשול, והולכי דרכים שיביאו תרומה אינמי כהנים האוכלים אותה אם אין ציון ופירסום על הקבר או על העצמות אין אדם יודע ופעמים שילכו וישבו על הטומאה ולא ידעו והרי הם כעיוורים והתורה הזהירתך שלא תכשיל שום אדם בשום עניין, והכא נמי מצי למימר והאי להכי הוא דאתי האי מיבעי ליה במכה בנו גדול כדאיתא לקמן בפרק שלישי [י"ז ע"א], או לפני הסומא בדבר כדאיתא בסיפרא [קדושים פרשתא ב' י"ד] שלא תאמר לו מכור שדך וקנה לך סוס או שום חפץ ואתה הולך עליו בעקיפין וקונה אותו לעצמך, ומצי לפרק לא תתן כשל, ומכשול לשון רבים משמע כמו בעצב עם בעצבון דדרשינן בסוף מסכת פסחים [קי"ח ע"א] ומילות רבות כן, אינמי אית ליה לאביי פסוקא אחרינא לפני הסומא בדבר ואייתר ליה למדרש בה לגבי טומאה אינמי כדאמרנא שום מכשול סתם מכל דבר בין בסחורה בין בטומאה, רב פפא תלמידיה דאביי, כדאיתה במסכת הוריות [עי' י' ע"ב], רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע תלמידי אביי ורבא לגבי אשר נשיא יחטא, וביבמות [ק"ו ע"א] אבוך היכא במתא אמך היכא כול', סולו סולו פנו דרך [ישעיה נ"ז] ולא פליגי אלא כל אחד ואחד מייתי טעמא למילתיה ר' חנינא בריה דרב איקא מסיפא דקרא דרב פפא הרימו מכשול מדרך אתם שאתם עמי שלא יכשלו נושאי תרומה, והודעת להם הדרך ילכו בה [שמות י"ח] אוכלי תרומה, עשה ציון ופירסום להודיע עוברי דרכים שלא יטמאו ואע"ג דדרשינן בהאי קרא נמי והודעת להם זה בית חייהם, הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זה ביקור חולים, בה זו קבורה כול' בבבא מיצעא [ל' ע"ב] כדתני ליה התם רב יוסף, והזרתם את בני ישראל [ויקרא ט"ו], כלומ' עשו הבדל והפרש כדמתרג' ותפרשון ושמרתם את משמרתי [שם י"ח] וכת' בתרומה [במדבר י"ח] את משמרת תרומותיי עשו משמרת לתרומה שנקראת משמרת, ושם דרך [תהלים נ'] ופירסום להולכי דרכים בתרומה יזכו לראות בישע אלהים ושם לשון סימן וציון אמ' ר' יהושע כול', תלמודא קא מייתי לה למימרא, דר' יהושע בן לוי חבר רב ושמואל ור' יוחנן היה ולא ראה רבינא מעולם ולא תוכל לומר תרי ר' יהושע בן לוי הוו, אלא בעל התלמוד מסדר הדברים במקום שהן צריכין כל השם כלומ' שין וסין מתחלפין כמו לשון שומה כלומ' כל מי שיכוין דרכיו וישום מצוה כנגד עבירה ומחשב הפסד מצוה כנגד שכרה בזה העולם זוכה כול', ר' ינאי הוה ליה ההוא תלמידא דכולה שתא הוה מקשה ליה בבית המדרש בשעת הלימוד, מיהו בשבת הגדול שלפני פסח ועצרת וראש השנה וסוכה לא הוה מקשה ליה מפני שמתקבצין כל העם לשמוע הדרשא מר' ינאי פן יטריף דעתו מרוב חריפותו דתלמיד חריף ומפולפל הוה, ושמח בו ר' ינאי לכך קרא עליו פסוק זה לשבח ושם דרך, שהוא שם עצמו עמי ואינו מביישיני ברבים, וכך היתה שומת אותו תלמיד אמ' אם אקשה עליו ברגל נמצא מצערו ואחר עבור רגל יכעוס עלי ולא ילמדני יותר והיינו שם אורחותיו, דתלמיד מקשה טובא צערא רבא אית ליה לרביה כי הך דגרסי' במסכת תעניות בפרק קמא [ט' ע"ב] רב שימי בר אשי הוה שכיח קמיה דרב פפא הוה מקשה ליה טובא יומא חד חזייה רב שימי לרב פפא דנפיל על אפיה ושמעיה דקאמ' רחמ' ליצלן מכיסופא דשימי קביל עליה שתיקותא ותו לא תיקשי ליה. ועוד כד שמטיה רב כהנא לקועיה דההוא דאחוי אחבריה בבבא קמא [קי"ז ע"א], אמ' ליה רב זיל לקמיה דר' יוחנן וקביל עלך דלא תיקשי ליה עד שב שנין, וטובא בתלמודא כי האי גוונא.
<h2>דף ה:</h2>
תנו רבנן אין מציינין כול', ולקמיה פריך וכזית מן המת לא מטמא באהל כול', ומפרק שפיר, עצם כשעורה אינו מטמא באהל דהילכות טומאה קבלה היא, כך קיבלו מהר סיני, שדרה (של)שלשלת חליות הגוף שהוא יסוד האדם, ועל הגולגלות, תפוח ראש האדם, ועל רוב מניינו, רוב צלעותיו, רוב בניינו קולית הוא עצם שהוא (מניינו, רוב צלעותיו) מארכובה ולמעלה ונקרא קולית כדאמרינן במסכת נידה [כ"ד ע"ב] צבי לא הישגתי וקולית לא כלתה, הוודאות, הואיל והכל בקיאין בהן, על הספיקות כול' מפרש לה ואזיל, ואין מעמידין ציון במקום הטומאה דווקא אלא בסמוך לה כי פעמים שיבואו אוכלי טהרות לחסות בצל הציון ופעמים שילך ויפגע בו פתאום ויטמאו טהרותיו ואין מרחיקין עוד הציון הרבה מן הטומאה שלא להפסיד את ארץ ישר' מפני שייראו נושאי טהרות לעלות ואומ' מי יוכל לשמור עצמו מציונין כל כך כי יתמעט רוחב הדרכים הילכך צריך לציין בסמוך לטומאה, וכזית מן המת לא מטמא באהל, בקשיא, מצומצם בברייתא דתנו רבנן בכזית מצומצם עסיקינן שהוא הולך וחסר וכיון שהולך וחסר כלה בקרקע ואין מציינין עליו, הא כזית שלם ודאי מטמא באהל דהא תחילת בריית האדם בכזית כדאיתה בפרק במה מדליקין [ל"א ע"ב] רביעית דם נתתי בכם כול', ואוקימנא במסכת מנחות [ק"ד ע"א] רביעית [דם] כשיקרש יעמוד על כזית, מוטב ישרפו עליו תרומה [לפי שעה ואל ישרפו עליו תרומה] לעולם אם יציינו בשבילו ושוב אם יפול הציון חוזרין ומציינין והיינו לעולם, ואילו הן הספיקות, הא מפרש לה ואזיל, אילן המיסך על הארץ ואין ידוע תחת אי זה גוף מהאילן הטומאה והיינו ספיקא, פרועות כמו ופרע לא ישלחו [יחזקאל מ"ד], בולטות מן הקיר היינו יוצאות מן הגדר, מלא מענה מהלך צמד שוורים מאה אמה כלומ' תלם קריעת המענה, מנפח אדם כול', לגבי עולי רגלים ועושי פסח, ושדה שנחרש בה קבר בית הפרס קרו לה, אין והתניא בסיועא כול' שאבד בה קבר לא ידעו היכן הוא הקבר מיהו יודעין שנקבר שם איש יהודי שנחרש דשתו המחרישה ונטחנו העצמות וכלו להן ואי איפשר שלא נשתייר מקולית וזולתה דבר מועט, ושדה בוכים ומפרש שדה שמפטירין בה מתים שיביאוהו אנשי עיר זו עד מקום פלנ' ויצאו אנשי אותה עיר האחרת לקראתם ובוכין יחדיו ואז יקחוהו ויוליכו אותו לחברון או למקום שהן רוצין ואומ' לו למת לך בשלום והיפטר ממנו בשלום, והיינו מפטירין, עניין אחר מספידין והיא היא ששם מקוננים ומספידין עליו ובוכין, וטעמא מאי אין הולכין אוכלי תרומה בשלשת בית הפרס הללו אמ' ר' חסדא משום ייאוש בעלים נגעו בה באותה שדה שמפטירין בה המת לפי שהביאוהו ממקום רחוק ונידלדל אבר ונפל שם נתייאשו אילו עם אילו והניחוהו שם לעניין אחר וטעמא מאי אסור לעבור לאוכלי תרומה בו וכי בשביל שמפטירין שם המת יהיה השדה טמא, אמ' רב חסדא כול', ושדה שנחרש בו קבר לא בעיא ציון דקא מתרץ הא דקתני מנפח אדם בבית הפרס כשנחרש מה טיבה אם יש שם ספק טומאה אי לא, יש בה אילנות בידוע שנחרשה אותה שדה לצורך האילנות ונידשה הטומאה שהיתה שם ואין האילנות מאהילין עליו ומטמאין אותו ותרומותיו אין בה אילנות בידוע שאבד בה קבר ולא על חנם צויינה, אלמא מדקתני מצא בגוה מצויינת מכלל שבית הפרס שנחרש מציינין אותו, וקשיא לרב פפא דתריץ לעיל לא קשיא כול' כאן בשדה שנחרש בה קבר אין מציינין אותו כאן בשדה שאבד בה קבר מציינין, ר' יהודה אומ' לעולם לא הוי השדה בחזקת חרוש עד שיהא שם זקן או תלמיד שיעידו בדבר אבל מסתמא מציינין, רב פפא אמ' לעולם בית הפרס שנידש לא בעי ציון כדתריץ מעיקרא וזו התניא דתניא מצא שדה מצויינת בשדה שאבד בה קבר ועמד רב פפא בטעמיה, ואקשינן וליחוש דילמ' אילנות מגואי וטומאה מאבראי וכל העובר שם יטמא, תריץ כדאמ' עולא, לא ידענא היכא אמרה עולא להא מילתא, [ו' ע"א] ודילמ' איפכא טומאה גואי ואילנות מאבראי וסוף סוף יטעו נושאי תרומה, ואמאי קאמ' לעיל בידוע שנחרש בה קבר, תריץ איבעיתימ' במסובכין, באילנות מסובכין כמו נאחז בסבך [בראשית כ"ב], כלומ' שאינן עומדין בשורה אחת סביב הגבולין אלא מעורבבין בכל השדה דודאי נחרשה כל השדה בשביל האילנות, תירוצא אחרינא ואיבעיתימ' הא אמרינן לעיל אין מרחיקין כול', וכיון שסמך הציון לאילנות ודאי טומאה נמי בין האילנות היא ונחרש בשביל האילנות, אמר מר ר' יהודה אומ' כול', כל מילי דמתא עילויה רמיא, עליו יהי מוטל כל צורך הציבור וצריך לו לשום לב בכל צורכי ציבור ונפקא מינה שיהא כל חכם זריז בדבר כיון דתלמיד חריף הוא ובקי.
<h2>דף ו.</h2>
[פיס']. אמ' רב יהודה מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא, מצויינת, כלומ' מלובנת בסיד בידוע שעל טומאה צויינה, ונפקא מינה להתרחק ממנה כי סמוך לה היא הטומאה ודקאמרינן אין מעמידין ציון על הטומאה אלא בסמוך הני מילי בציון גבוה אבל כגון אבן זו ודאי תחתיה הטומאה, שתים אם יש סיד ביניהן טמא דאמרי' הא סיד משום ציון הוא, ואם לאו אין סיד ביניהן טהור, ואתמהינן ואע"ג דאיכא חרס כלומ' שיש שם צרורות מונחין על הסיד שביניהן והתניא בקשיא ה"ג והתניא מצא אבן אחת מצויינת תחתיה טמא, שתים ויש סיד ביניהן טהור והכין פירושא, שתים אם יש סיד ביניהן ויש חרס ביניהן מונחין על הסיד שביניהן ביניהן טהור דאמרינ' חרס זרק על גבי האבן וקיפל מסיד שעל האבן ונפלו הסיד והחרס ביניהן, ומשום הכי ביניהן טהור שנראה כמין הסיד שעל האבנים הוא ולא משום ציון, ותריץ ר' פפא הא דקתני אם יש חרס ביניהן ביניהן טהור כשהסיד שלאבנים שפוך על ראשיהן שלאבנים ומרודה לכאן ולכאן, שנתפזר הסיד כלפי צידי האבנים שביניהן, אי איכא חרס ביניהן על הסיד דאמרינן כיון שהסיד שעל האבנים מפוזר ונראה דמחמת חרס שזרק על האבנים נקפל הסיד שעל האבנים ונפל ממנו עליהן ולא הוי האי משום ציון וטהור, ואי לא דלא הוי מרודה הסיד שעל האבנים ויש סיד ביניהן ביניהן טמא אע"ג דאיכא חרס על הסיד דאמרי' מחמת ציון הוא ולא מחמת קיפול הסיד שעל האבנים דאם איתה דנקפל הוי מרודה, והאי דקתני אם יש ביניהן טמא דמשמע אע"ג דאיכא חרס על הסיד, שאין מרודה הסיד שעל האבנים, עניין אחר גרסי' ואע"ג דאיכא חרש כלומ' ביניהן טמא כלומ' אע"ג דאיכא חרישה בין שתי האבנים תחת הסיד שביניהן, אם יש חרישה ביניהן ביניהן דאמרינן אגב חרישה נגעה המחרישה לסיד שעל האבנים, ואיקפל כמו ואיקלף, וכן בחולין [מ"ד ע"א] דאיקפל איקפולי או דאידלדל אידלדולי וכן בסוטה [ל"ו ע"א] לגבי האבנים קיפלום והוליכום עמהן כלומ' ואיקפל ונפלו ביניהן ולא הוי משום ציון, ופריק רב פפא הכא דקתני אם יש חורש ביניהן טהור כשהסיד שלאבנים שפוך ומרודה דנראה דודאי נגעה המחרישה עליו וקיפלה הסיד והפילתו ביניהן ולא הוי משום ציון, ואם לאו דלא הוי שפוך ומרודה ביניהן נמי הוי טמא דלא אמרי' דנקפל הסיד שעל האבנים ונפל לביניהן אלא מחמת ציון וטמא, והאי דקתני אם יש ביניהן טמא דמשמע אע"ג דאיכא חורש ביניהן, בשאין שפוך ומרודה הסיד שעל האבנים, אמ' רב אסי מצא מצד אחד מצויין כול' כדמפרש ואזיל, דאמר מר לעיל בהך ברייתא דתנו רבנן אין מציינין לא על כזית כול', אין מרחיקין ציון ממקום הטומאה הילכך אם מצד אחד מצויין הוא טמא וכל השדה כולה טהורה דאם איתה דבשדה הויא שום טומאה היה מציין עליו כשם שציין על מצר זה האחר, שנים הן טמאין כול', מצרין מצויינין הן טמאין כדמפרש ואזיל.
פיס'. ויוצאין אף על הכלאים, ויוצאין בית דין או שלוחיהן נאמנין כיוצא בהן דלא מקבלי שוחדא על הכלאים ומניחין אותו, ואכלאים בחולו שלמועד נפקינן בקושיא, ורמינהי ממשנת שקלים, הא דתנן התם באחד באדר משמעין על השקלים והכלאים כול', ופריקו תרי אמוראי תרי פירוקי, חד אמ' כול', והאי דלא פריך נמי בגמ' אשאר מתני' דשקלים ודהכא ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות, דבמתני' דהכא קתני ובחולו שלמועד ובמתני' דשקלים קתני בחמשה עשר בו כול', משום הכי לא איצטריך תלמודא לאקשויי הכי דבדין הוא דמתקנין להו לדרכים ולרחובות ולכולהי תרי זימני דכי מתקן להו בט"ו באדר אתו גישמי מלקוש בניסן ומקלקלי להו ולפום הכין הדרי ומתקני להו בחולו שלמועד שלפסח, ולפיכך לא שייך לאקשויי, אבל אכלאים ודאי ראוי להקשות דכיון דעקרי להו לכלאים באחד באדר ולמעלה הרי אינן חוזרין וצומחין, אם כן אמאי נפקי עלייהו בחולו שלפסח תרי זימני, ופריק כאן בבכיר באדר, כאן באפיל בניסן, פ"א בשלמא כולהו לא קשיא תרי זימני בעבור שבט"ו באדר מתקנין דרכים ורחובות לעולי רגלים בעלייתן, ובחולו של מועד בחזירתן, מקוואות מתקנין דילמ' חסרי, ומציינין קברות שנפטרו לחיי העולם הבא עכשיו חדשים שנולדו לאחר ט"ו באדר אלא אכלאים למה להו למיפק בחולו שלמועד כיון דתלשוה לגמרי בט"ו באדר למה להו למהדר ולמיפק, כאן בבכיר כאן באפיל דבכיר שהיה גדול בט"ו באדר ניפוק בט"ו באדר באפיל היינו מאוחר שלא ניכר עד הפסח ניפוק בחולו שלמועד שלפסח. כאן בזרעים כגון חטים ושעורים וכיוצא בהן יוצאין בט"ו באדר, דבאדר באותן מקומות ובאותו הזמן כבר גדלו, אבל לירקות חסא ופוגלא וזולתם יוצאין בניסן, אמ' ר' אסי אמ' ר' יוחנן כול', לא שנו שמתאחרין אלא בשאין ניצן ניכר, אבל ניצן ניכר כול', ניצן נץ שלהן, כמו היניצו הרימונים [שה"ש ו'], עלתה נצה [בראשית מ'], אניצת נץ. ירושלמי [ה"ב] ועושין כל צורכי הרבים, אילו הן צורכי הרבים דנין דיני נפשות ודיני ממונות ודיני מכות ופודין שבויים ודיני ערכין וחרמים והקדישות והשקאת סוטה ועריפת עגלה ערופה וטהרת מצורע ורציעת עבד עברי ומפרקין מנעל מעל האמום, אבל אין מחזירין, פי' אמום אין מחזירין אותו, אמום קלא"ב בלשון קדר ובלע' פורמ"א ומציינין על הקברות, והלא ציין כבר באדר, כגון שרבו גשמים ושטפום, ויוצאין אף על הכלאים. והלא כבר יצאו מאדר, תיפתר שהיתה השנה אפילה ולא היו הצמחין ניכרין באדר, ומאי שנא בחולו שלמועד דנפקינן, אמ' ר' יעקב אמ' ר' יוחנן משום שכר פעולה דמוזלי גבן, כלומ' שנשכרין לבית דין בזול, חדא דבחולו שלמועד אין אדם צריך לטרוח כל כך ועוד אחרת כדמפרש בגמ' שהשכר משל ציבור דאמרינ' אמר רב זביד כול', כי יהבינן להו שכר מתרומת הלישכה יהבינן להו ומשום הכי נשכרין לנו בזול לעקור כלאים דכל כמה דמצי' לצמצם מעות הלישכה דהקדש מצמצמינן, שאם יעלה על דעתינו משל בעלי כלאים ניתן להן שכרן כל מה דבעי ליתן להו בשכרם עד רצונם ואפי' פי שנים בשכר איש כדי לענוש הרשעים מקיימי כלאים בשדותיהן וכרמיהן, ועד כמה נפקינן כמה שיעור כלאים יהי בשדה עד שמתחייבין בית דין לצאת או שלוחיהן לעקור כלאים אמ' ר' שמואל בר רב יצחק כאותה ששנינו במסכת כלאים כל סאה שיש בה [ו' ע"ב] רובע כלאים כגון סאה חיטה ויש בה רובע ירק היינו מין אחר, אינמי בית סאה אילנות ובה רובע הקב דהיינו לוג חיטה, או שבת וחסא ושוטין ופוגלא אחד מכל אילו וכיוצא בהן דהיינו מין אחר על כגון זה יוצאין דהכי גמירי לה, ומשנה היא בכלאים דבציר מהאי שיעורא בטל במיעוטו, שהסאה ששת קבין וכל קב ארבע לוגין נמצאו בסאה כ"ד לוגין על חלק אחד מאילו כגון לוג לסאה היו יוצאין פחות מלוג זרע מין אחר לא היו יוצאין, ואקשינן היכי יהבינן להו שכר מתרומת הלישכה, והתנן התקינו שיהו מבקרין כל השדה כולה לעוקרי כלאים ולעניים, לא קשיא כאן במשנה ראשונה כול', כלומ' כיון שעוקרין הכלאים ומניחין הראוי נמצאת השדה מתנכשת מאליה.
<h2>דף ו:</h2>
פיס'. [משנה] ר' אליעזר בן יעקב אומ' מושכין את המים מאילן לאילן, כלומ' מותר למשוך מים מאילן לאילן בחולו שלמועד, ובלבד שלא ישקה, כלומ' שלא יערים בכך דטירחא יתירא הוא, זרעים שלא שתו מלפני המועד לא ישקם במועד דכיון דלא שתו קודם המועד איכא טירחא יתירא, וחכמ' מתירין בזה ובזה, במשיכת מים לאילנות ובזרעים שלא שתו. [גמרא] אמ' רב הונא אם היתה שדה מטוננת מותר פירו' מטוננת לחה, ומותר להשקותה דליכא טירחא יתירא דכיון דמטוננת היה כאילו רווייה היתה, אבל אם היתה יבישה ודאי אסור דכיון שלא שתתה קודם המועד היא צמיאה הרבה וצריכה בחולו שלמועד אם ישקוה מים רבים שאם לא ישקה כפי צורכה הרי היא מתקלקלת וחיישי' דלמ' אתי למטרח טירחא יתירא, תניא נמי הכי כשאמרו אסור להשקותו כול', ואין משקין שדה גריד במועד, גריד יבש שלא רווה מים יקרא גריד כדתנן בפרק אי זהו נשך [ע"ה ע"ב] כל ימי גריד אחד כול', וחכמ' מתירין בזה ובזה אברייתא קאי בשדה גריד ובזרעים, טעם אחר אמתני' קאי, וכגון אמ' מר הוא וחכמ' מתירין, אמ' רבינא שמע מי' האי תרביצא שרי, מותר לזרוק מים על הגינה מן הכדה על ידו באצבעותיו ואע"ג דליכא פסידא שרי כי שדה גריד מאי טעמ' מותר אליבא דרבנן כדאמרינן וחכמ' מתירין בזה ובזה אפלא לשווי חרפא, מאוחר לשומו מבוכר, הכא נמי לגבי גינת ירק לשום מאוחר מבוכר למהר להגדיל הרבצה, השכבת אבק ודיבוקו לארץ ייקרא תרבץ, כמו רובצת על האפרוחים [דברים כ"ב] וכמו רובץ תחת משאו [שמות כ"ג], והאי סיועא להך תניא דאוקימנא לעיל [ד' ע"ב] אי תניא תניא לגבי מדלין מים לירקות, תנו רבנן מרביצין שדה לבן כול', והתניא בין במועד בין בשביעית מותר, בקשיא, ומתרץ רב הונא לא קשיא הא ר' אליעזר בן יעקב דמחמיר, הא רבנן דמקילין, כלומ' סתם הך תנו רבנן ר' אליעזר בן יעקב היא, והאי והתניא אתיא אליבא דרבנן, דר' אליעזר בן יעקב אמ' לעיל ובלבד שלא ישקו את כל השדה כולה, וחכמי' מתירין בזה ובזה, כלומ' בין בשביעית בין במועד, שדה לבן בשביעית, כלומ' מותר להשקות שדה שאינו זרוע בשביעית היינו בית הבעל כדי שיתקן למוצאי שביעית אבל לא במועד והתניא כול' כדפרישנא, תניא אידך, כלומר מצאנו ברייתא וכתוב בה מרביצין שדה לבן בערב שביעית כדי שיצאו כול', כלומ' ואין בכך איסורא ולא חשדא משום חורש ולא משום חופר ועודר.
פיס' [משנה] צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן כול', בגמ' מפרש לה, ירושלמי [ה"ד], אישות זו היא חולדה [גמרא] מאי אישות, אמ' רב יהודה ביריה שאין לה עינים היא התנשמת [ויקרא י"א] דמתרג' ואשותא, ותרגו' ירושלמי והתנשמת וית חולדה, היא טלפא בלעז, ביריה היא שמינה הרבה כצורת עכבר ויש לה עינים דקים ואינה רואה כלל וזנבה קטן מאי קראה דאישות ברייה שאין לה עינים ולא ראה שמש מעולם, כמו שבלול תמס יהלוך נפל אשת בל חזו שמש [תהלים נ"ח], פסוק זה אמרו דוד על קטיגורין שהיו לו לפני שאול במזמור האמנם אלם צדק תדברון וקיללם בדבר זה אלהיי הרוס שינימו בפימו, גם ימאסו כמו מים, גם שיתימו שפלים ומאוסים כשבלול ונפל אשת, ורבנן דהכא פרישו אשת מלשון ואשותא, תנו רבנן צדין את האישות ואת העכברים בשדה הלבן ובשדה האילן כדרכו, אישות כדאמרנא שחופרת ומקלקלת השדה ואיכא הפסד גדול והילכך מותר לצודן ולהורגן במועד, עכברים נמי נחבאין באילן ומקלקלין הפירות והיינו טעמ' דהתירו לעשות כדרך חול משום דהפסידן מרובה, ומחריבין חורי נמלים, כולה מפרש לה לקמיה אמ' רב יימר לפרושי דברי רבן גמליאל, והוא דקאי אותו חור שלנמלים אחרים מאותו הצד שלנהר, כגון חור במזרח הנהר וחור במערב הנהר יביא מעפר חור המזרח לעפר חור שבמערב או איפכא אז חונקין זה את זה, והוא דליכא גישרא בנהר כי אם יש גשר עוברים הנמלים עליו ויודעים זה את זה ולא יהרגו זה את זה, פי' גשר קנטרא בלערבי, ובלע' פונטי והוא דליכא גמלא, קורה על הנהר משפתו אל שפתו, כי אם יש קורה או שום עץ עוברים עליו את הנמלים ויודעים זה את זה ולא יחנקו זה את זה, והוא דליכא מצרא, והוא שאין שם חבל קשור ביתידות על הנהר משפתו אל שפתו (כי אם יש קורה או שם עץ עוברים עליו הנמלים ויודעים זה את זה ולא יחנקו זה את זה והוא דליכא מצרא והוא שאין שם חבל קשור ביתידות על הנהר משפתו אל שפתו), כי הנמלים יוכלו לעבור הנהר על החבל כך אמ' רבן גמליאל אבל כל זמן שיודעין הנמלים אילו את אילו אינן הורגין אילו לאילו [ז' ע"א] ועד כמה עד פרסה ועד כמה יהיה חור זה רחוק מחור זה ארבעה מילין דהיינו פרסה.
<h2>דף ז.</h2>
ר' יהודה אומ' משדה כול', סיומא דברייתא דתנו רבנן היא וכך היתה שנויה, וכיצד מחריבין רבן שמעון בן גמליאל אומ' כול', ר' יהודה אומ' משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו דתנא קמא אמ' צדין את האישות ואת העכברים משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו, ור' יהודה אמ' איפכא, תנו רבנן כיצד כדרכו חופר גומא ותולה בה מצודה והתנשמת יוצאה בעיוורונה ונכנסת שם והיא ניצודת, וכיצד שלא כדרכו נועץ שפוד כול', כלומ' מחדד שבטים או קנים כשפודין ומכה בתוכה ומתה בקרקע, לעניין אחר שפוד ברזל ממש ומכה עליו בקופה שלקורדום ויצא קול והיא שומעת ובורחת, תניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' כול', ויחריבו את האילנות, והפסד אתי ממה נפשך, אם היא שלו הרי הפסד ולא עשה ולא כלום, ואם שלחבירו ואהבת לרעך כמוך.
פיס'. ומקרין את הפירצה, ה"ג ומקרין כמשקל ודברים אחדים [בראשית י"א], שהוא לשון המקרה במים עליותיו [תהלים ק"ד], כלומ' גדר שלכרם או שלגינה שנפרץ ונהרס, רב יוסף אמ' בהוצא ודפנא, בענפי דקל, ובשאר קוצים וברקנים ואטד, במתניתא תנא צר בצרור כול', אם גדר שלאבנים היה בנוי בטיט ונפרץ בוניהו בחולו שלמועד בשינוי, כלומ' באבן על אבן בלא טיט, אמ' רב חסדא לא שנו (כמתני') [במתני'] דבענן שינוי אלא כותל גינה דלא חייש כולי האי אבל כותל חצירו בונה כדרכו דאין לך הפסד גדול מזה דאמרינן בעלמא [סוכה כ"ו ע"א] פירצה קוראה לגנב, והילכך לא בעי שינוי בחולו שלמועד, לימא מסייעא ליה לרב חסדא כותל הגוחה כול', מהכא לא תסייעיה לרב חסדא דהתם כדקתני טעמ' משום סכנה שלא יפול על בני אדם ויהרגם, ואיכא דאמרי כול', ויש מבני המדרש דגרסי ליה בקשיא לרב חסדא. תא שמע כותל הגוחה כמו הולך על גחון [ויקרא י"א], התם היינו טעמ' שלא מפני הסכנה אסור לבנותו בחולו שלמועד שהוא הורס ובונה ואיכא טירחא יתירא ועל כן יניחיהו לאחר המועד ויבניהו כי מה שהספיק לו כל אילו הימים יספיק לו עד לאחר המועד, ואקשינן תו התם נמי לכותל גוחה יסתרהו שלא יפול על בני אדם ולא יבנהו עד אחרי המועד, ופריק מימנע ולא סתר וגזירה משום גנבים אמ' רב אשי כול', צריכה למימ' בזה הוצרכנו שבכותל חצר בא להתיר, וכי אסור לבנות פלטורין בשנה השביעית, אלא דגינה, דבגינה לא חזי משום עודר ולא משום חופר, ואע"ג שיתראה שעושה שימור לפירותיו ואינו מקיים תשמטינה ונטשתה ואכלו אביוני עמך [שמות כ"ג] אפי' הכי לא חיישינ' דמצי למישבק דלתי הגינה פתוחות כל השנה.
פיס'. [משנה] ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים בתחילה להקל כול' מפורשת בגמ' ועוד אמ' ר' (יהודה) [מאיר] פעמים שיקשה התלמוד מאי קאמ' עד דקאמ' ועוד, כלומ' כששונה שום תנא משנה ונכנסו בתוך דבריו שנים ושלשה תנאים אז צריך לומ' ועוד, וכי האי גוונא מקשינן בעירובין [כ"ג ע"א] ובמקומות רבים, [גמרא] אנטר, תניא ר' מאיר אומ' רואין את הנגעים להקל, כלומ' אדם מצורע מוחלט בא הכהן ורואהו לטהרו, פ"א אדם שהיה בו ספק צרעת שלא הראה עדיין לכהן אמ' היה ר' מאיר שיכול הכהן לבוא ולראותו אם הוא טהור שאינו צרעת אמ' לו טהור אתה כדי לשמחו במועד והיינו להקל, אבל לא להחמיר שאם יראהו מצורע לא יאמר הכהן טמא אתה אלא יניחיהו וילך לו עד שיעבור המועד ואז יטמאהו שמאמר הכהן עושהו טמא דקיימ' לן על פיהם יהיה כל ריב וכל נגע [דברים כ"א], לעולם אינו טמא אלא על דיבור כהן, ר' יוסי אומ' כול', אדם שהיה בו ספק צרעת אסור לכהן לראותו אינו רשאי לזוז מעליו עד שיאמר לו מה הוא או טמא או טהור כדקיימ' לן לטהרו או לטמאו, כשם שהוא חייב אם יראהו טהור לומר לו טהור אתה, כך אם יראהו מצורע חייב לומר לו טמא אתה, והיינו לא להקל ולא להחמיר, אמ' ר' נראין דברי ר' מאיר במוסגר שהרי כשיראהו כהן מה יעשה לו מטהרו מהסגרותו שבהסגר ראשון אינו טעון צפרים דתנן [מגילה ח' ע"ב] אין בין טהר מתוך הסגר לטהר מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים, והרי הוא משמחו והיינו להקל ודברי ר' יוסי במוחלט דאין כהן רואהו שאם רואהו שהוא טהור מטהרו ואם יראהו שהוא מצורע מטמאו ונמצא מצערו שהרי מפרישו מאשתו כדבענן למימ' לקמן דיותם היה לו לעוזיהו בימי חלוטו וצוותא דאיתתיה עדיפא ליה, והיינו לא להקל ולא להחמיר, ויש מפרשין ר' פליג עלייהו דר' מאיר ור' יוסי, ובא עכשיו ר' כמכריע ביניהן ומפרש דבריהן, אמ' רבא בהסגר ראשון כול', דקיימ' לן בסיפרא לאדם שני שבועות, ולבתים שלש שבועות, כול' עלמ' לא פליגו אפי' ר' יוסי מוד' שמותר לראות דמה נפשך אם טהור הרי הוא טהור לאלתר שאינו צריך לא תגלחת ולא ציפרים, ואם טמא הוא כדקאי קאי, [ז' ע"ב] מר סבר בכהן תלא רחמ' כול', כדמפר' ואזיל, ומר סבר, ר' יוסי, לטהרו או לטמאו כדפרישנא לעיל.
<h2>דף ז:</h2>
והתניא איפכא נראין דברי ר' יוסי במוסגר ודברי ר' מאיר במוחלט, תרי תנאי אליבא דר', כלומ' שני תלמידים קיבלו מר' כגון ר' חייה ור' הושעיה, חד תנא אמ' נראין דברי ר' יוסי במוסגר כול', צוותא דעלמ' שמותר לו להיכנס לעיר עם כל ישר' דעכשיו אינו מטמא באהל, ומר סבר ר' יוסי כדאמרי' לעיל צוותא דאיתתיה עדיפא ליה, צוותא, חיבור ושיתוף, חברותה דאשתו טוב לו כדמפרש ואזיל, למימרא דמוחלט [מותר] בתשמיש המיטה, אין והתניא בסיפרא [מצורע פרשתא ב' י"א] בניחותא וסיועא, וישב כול', אמר ר' חייה דנתי לפני ר' לימדתנו רבינו יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו, אמ' לו ר' אף אני כך אמרתי כמו שתאמר אתה שלא היה יותם לעוזיהו אלא בימי חלוטו, דנתי כלומ' נשאתי ונתתי בפסוקים והוצאתי לאור כי יותם לא היה לו לעוזיהו אלא בימי חלוטו שהרי במקרא אינו מבואר ואין שם אלא כך בדברי הימים [ב' כ"ו] בן שש עשרה שנה עזיהו במלכו וחמשים ושתים שנה מלך בירושלם וגו' ולבסוף כת' ויהי עזיהו המלך מצורע עד יום מותו וישב בבית החפשית מצורע כי נגזר מבית י"י ויותם בנו על בית המלך שופט את עם הארץ, ולבסוף אכתוב דנתי לפני ר' אם אוכל, ותפשוט מהכא דחד מהנך תנאי ואליבא דר' חייה הוא דאמ' צוותא דאשתו עדיפא ליה, גימגו"ם במאי קמיפלגי ר' ור' יהודה בי"ר יוסי, מר סבר ר' יהודה ב"ר יוסי גלי רחמנא בימי ספירו שאסור בתשמיש דקלישא טומאתו וכל שכן בימי חלוטו שטומאתו טומאה גמורה, ומר סבר רבינו הקדוש מאי דגלי גלי, אין לנו לדרוש להחמיר קל וחומר בכי האי גוונא אלא מה שכתב רחמנא בהדיא הוא שנעשה כדתניא בסיפרא ימי ספירו אסור בתשמיש ולא ימי חלוטו, למימרא דבכהן כול', אין והתניא בניחותא כאידך תניא דלעיל דבניחותא, וכולן בסיפרא שנויות, ולאיצטליתו כדמתרג' שמלות [בראשית מ"ה] איצטלוון דלבושין, כלומ' לו ולבגדיו, מדתני הכא נותנין לו מכלל דבכהן תלייא מילתא, (ר' אומר אינו צריך ללמוד אותו מפסוק וביום הראות, אלא מנלן דבכהן תלייא מילתא מהכא וצוה הכהן) וכן ברגל דשמחת חתן הוקשה לרגל דכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל, מה חג שבעה אף אבילות שבעה וכת' נמי [ירמיה ל"א] והפכתי אבלם לששון מה אבל שבעה אף שישה שבעה, היינו חתנות שבעת ימי המשתה דחתן כיון שנכנס לחופה בשבע ברכות הוה ליה כנכנס לחג לרגל, מה רגל דוחה אבילות אף חתן בהיכנסו לחופה דוחה האבילות כדאיתה בראש מסכת כתובות [ד' ע"א], [ר' אומר אינו צריך ללמוד אותו מפסוק (ויקרא י"ג) וביום הראות, אלא מנלן דבכהן תלייא מילתא מהכא (שם י"ד) וצוה הכהן] ופנו את הבית וגו', אם ממתינין, הכהן ממתין עד שיפנו הבית מפכים קטנים כדאוקימנא בסיפרא [מצורע פרשתא ה' י"ב], והיינו דבר הרשות, כל שכן לדבר מצוה לחתן לשמוח שנ' [דברים כ"ד] ושמח את אשתו אשר לקח, וברגל [שם ט"ז] ושמחת בחגך, מאי בינייהו, מיכדי בין ר' ובין ר' יהודה בי"ר יוסי מיכדי תרוייהו שפיר קאמרי, אמ' אביי משמעות דורשין איכא בינייהו, סברת ופירוש הפסוקים איכא בינייהו, מר לא משמע ליה ממקרא דמר, ומר לא משמע ליה ממקרא דמר, רבא אמ' דבר הרשות איכא בינייהו דר' (יוסי) [יהודה] בי"ר (יהודה) [יוסי] סבר מופנו את הבית לא גמרינן דחידוש הוא דהא [ח' ע"א] בכל טומאה וטהרה אבנים ועפר אין מקבלין טומאה ולא פשוטי כלי עץ כגון עצים שמקרין בהן, והכא לגבי צרעת הבית מקבלין טומאה וכיון דהוי חידוש ליכא תו למילף מיניה טעמא אחרינא אלא חידושו בלבד.
<h2>דף ח.</h2>
ור' תרי קראי לגבי טומאה למה לי איצטריך למיכתב תרויהו דאי כתב רחמנ' וביום הראות בו לדבר מצוה ממתינין כגון בחגו ובחתונתו, אבל לדבר הרשות לכליו ולביתו אין ממתינין אלא בא הכהן לראות בחיפזון ולא ימתין קמ"ל לפיכך כתב רחמנא וצוה הכהן, ואי כתב רחמ' וצוה הכהן ולא כתב וביום הראות בו (לדבר מצוה ממתינין כגון) הוה אמינא הני מילי דלאו טומאה דגופיה כגון פכיו וכליו וביתו ממתינין אבל טומאה דגופיה אין ממתינין ורואין מיד לא שנא בחגו ולא שנא בחתונתו כתב רחמ' וביום הראות, אמ' מר יש יום שאתה רואה בו כול', ופירש אביי מן הו"ו שהוא על וביום לכתוב רחמ' ביום מאי וביום כול', רבא אמ' כוליה קרא יתירא כלומ' כל מילת וביום תוספת כדמפרש ואזיל, ואביי ההוא כל וביום איצטריך למילף ביום רואין נגעים ולא בלילה, ורבא כול', מראה עיני, מתי יראה אדם יפה ביום, ואביי ההוא עיני משמע כהן בעל שני עינים בענן למעוטי סומא באחת מעיניו שפסול לראות נגעים ורבא נמי כול', נפקא ליה מכנגע נראה כול'.
פיס'. [משנה] ועוד אמ' ר' מאיר כול', ירושלמי [ה"ה] תני המעביר ארון ממקום למקום אין בו משום ליקוט עצמות, אמ' ר' אחא במה דברים אמ' בארון שלאבן אבל בארון שלעץ יש בו משום ליקוט עצמות ואין מטמין עליהן כר' יוסי דאמ' אין ליקוט עצמות בארון ואפי' בארון שלעץ. תני ליקוט עצמות אין אומ' עליהם קינים ונהי ואין אומ' עליהן ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ואילו הן ברכת אבלים שאומ' בבית הכנסת, תנחומי אבלים שאומ' בשורה, תני אבל אומ' עליהן דברים, רבנן דקיסרי אמרי דברי קילוסין. (ורמינהי) מלקט אדם עצמות אביו ואמו דוקא דמוליכן למקום אחר בקיברי אבותיהם מפני ששמחה היא לו שיכבדם אפי' אחר מותם ומיטפל בהן ואינו חייב לא אבילות ולא צער [גמרא] ורמינהי המלקט, ומתרץ אביי אימא מפני ששמחת הרגל עליו דלעולם ודאי מתאבל עליהן יום אחד בשאר ימות השנה, ושאני הכא משום דנכנס לרגל, וכיון דשמחת הרגל עליו דוחה מעליו אבילות זה. אפי' צרורין רבותא נקט, כלומ' אע"פ שלא ראן מתאבל עליהן כל שכן חוטט עליהן ומקבצן. פיס'. ולא יעורר, מלשון העתידים עורר ליויתן [איוב ג'] לשון הספד וקינות הוא, ירושלמי [ה"ה] ולא יעורר על מתו, אי זה עירור מזכירו בין המתים, הספד מספידו בפני עצמו, בבלי מאי לא יעורר מה לשון עירור זה, אמ' רב כי הדר ספדנא במערבא אמ' יבכון עימיה כל מרירי ליבא. פיס'. ולא יספידינו קודם לרגל שלשים יום, מאי שנא שלשים יום, אמ' רב כהנא כול', ושמואל אמ' [ח' ע"ב] לפי שאין המת משתכח מן (המת) [הלב] עד שלשים יום, הכי גמיר לה דלא אשכחנא טעמ' להאי מילתא דשמואל, מאי בינייהו בין רב כהנא או רב יהודה ושמואל ובמאי פליגי איכא בינייהו דקא עבדי בחינם, מאן דאמ' מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל, יספוד דהא קא ספיד ספדנא בחינם, ולשמואל דאמ' לפי שאין המת משתכח מן הלב כול' אפי' בחינם לא יספדהו שהרי מזכירו ומצערו ולא יוכל לקיים [דברים ט"ז] ושמחת בחגך.
<h2>דף ח:</h2>
פיס'. [משנה] אין חופרין כוכין וקברות במועד, אבל מחנכין את הכוכין כוכין מקום הוא בתוך הקבר כמידת גוף המת עם ארונו, אין חופרין כוכין במועד, פי' במדינות גדולות יש בני אדם שיש להן מערות וחופרין כוכין לתוכן להכין אותן למתים קודם שימות לו מת, ועושין כן מפני שכר פעולה כשיזדמן לו אדם בטל בשאר ימות השנה נותן לו דמים מועטין וחופר לו, כגון זה אסור לעשות מפני שאינו לצורך המועד ואינו אומ' מי שמת לו מת אסור לחפור לו כוך דהא אוקימנא במסכת ביצה [ו' ע"א] יום טוב שיני לגבי מת כחול שויוה רבנן אפי' למיגד ליה גלימא ולמיגז ליה אסא, ואין צריך לומר בחולו שלמועד שמותר, ואפי' בשני ימים טובים שלראש השנה מה שאין כן בביצה, אבל מחנכין אם היו חפורים ועומדין ונתמלאו בעשבים ובעפר דליכא טירחא כולי האי מחנכן, כלומ' מחדשן, ועושין נברכת, מפר' בגמ', וארון עם המת בחצר, מפר' בגמ' ר' יהודה אוסר אלא אם כן יש עמו נסרים עשויין קודם המועד ואין בהן טורח כל כך [גמרא] מאי כוכין ומאי קברות, ופירש רב יהודה כוכין בחפירה בקרקע, קברות בבניין, כלומ' שבונין ביניין כמו נפש, אינמי בונין הקבר בכתלים, תניא נמי כרב יהודה. פיס'. אבל מחנכין את הכוכין, כיצד מחנכין אמ' רב יהודה שאם היה ארוך מקצרו במתניתא תנא דלא כרב יהודה מאריך ומרחיב בו, והיינו כדפרישית במתני'. פיס'. ועושין נברכת במועד, מאי נברכת אמ' רב יהודה בקיע כלומ' נקע וחפירה שיתקבצו בה מים, והתניא הנברכת והבקיע, אלמא אחר היא בקיע, (ור') [ור"י] אמ' היא נברכת וקשיא לרב יהודה ומתרץ אביי ואיתימ' רב כהנא גיהא ובר גיהא, נברכת גיהא גדולה, בקיע בר גיהא חפירה קטנה, דאמרינן בעלמ' [ב"ב ק"ז ע"ב] חריץ ובר חריץ שכן סוגיות התלמוד לקרוא לקטן בר פל' ולגדול בשמו, ושניהן מותרין, יש אומ' חפירה עושין בחצר להיקבץ בה המים ששופכין לצורכי החצר. פיס'. וארון עם המת בחצר, תנינא להא דתנו רבנן עושין כל צרכי המת וכול', סיעוא והילכתא פסיקתא היא. ירושלמי [ה"ו], לא שנו דאסור אליבא דר' יהודה אלא באדם שאינו מפורסם, פי' אבל אדם נכבד וידוע לכל היינו מפורסם עושין לו ארון אפי' בשוק, דחזקה שעל אדם גדול אין מוציאין קול בחינם שמת, כי יש מפרשין היינו טעמ' דאוסר ר' יהודה, שמא יעשהו ויניחיהו לאחר המועד כדאמרינ' במתני' לגבי כוכין. פיס'.
[משנה] אין נושאין נשים במועד, שמערב שמחה בשמחה, שמחת הרגל בשמחת אשתו, דאפילו שתי נשים בשאר ימים בעלמ' אסור להכניס בלילה אחד כדכת' [בראשית כ"ט] מלא שבוע זאת, ימי משתה לאה, ונתנה לך רחל לשבוע הבא, וכל שכן במועד שיבטל ושמחת בחגך [דברים ט"ז], ובירושלמי [ה"ז], ר' יעקב בר אחא שמע לה מן הדא מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת, מיכן שאין מערבין שמחה בשמחה מן התורה ה"ג אין נושאין נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות, לא בתולות אגב דבעי למיתני ולא אלמנות ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו דכולה שמחה היא לו ומערב שמחה בשמחה תנא נמי בתולות, אינמי התנא פירש דבריו, מחזיר הוא את גרושתו מפני שכבר הוא דש בה מפני ששמחה היא לו שיעשה שלום עם אשתו ועם חתניו וקרובי אשתו. פיס'. ועושה אשה תכשיטיה במועד, כוחלת ושורקת וכל ענייניה מותר לעשות, ר' יהודה אומ' כל תכשיטין היא עושה, אבל לא תסוד, הן היו בקיאין בדבר זה, ולקמן מפר' אביי מעשה בבתו היכי טפלה אבר אבר, ובמסכת פסחים [מ"ב ע"ב] נמי מפ' בגמ' אף טיפולי נשים, מפני שהוא עכשיו במועד ניוול לה שהרי ידיה קשורות ומכוסות ושאר גופה מצטערת ואסור להצטער במועד, ובגמ' מפר' לה, [גמרא] מפני ששמחה היא לו, לאו אגרושתו קאי, אלא אאין נושאין נשים במועד קאי, וכי שמחה היא לו מאי הוי, מה איסורא יש בדבר ולמה אין נושאין אמ' רב יהודה אמ' שמואל וכן אמ' ר' אלעזר אמ' ר' הושעיה כול', לפי שאין מערבין שמחה בשמחה, ואין עושין מצות חבילות חבילות, ורבא בר רב הונא אמ' מפני שמניח שמחת הרגל ועוסק בשמחת אשתו, ואנן בענן ושמחת בחגך, בחגך ולא באשתך כדלקמ', אמ' ליה אביי כול', ונפקא מינה שכל האומ' דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם [מגילה ט"ו ע"א], ותניא בסיפרי [שופטים סי' קפ"ח] לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים, לא תחליף דברי ר' יהושע בדברי ר' אליעזר, וכן לא תחליף (ב)דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע, והוה ליה לרבה בר רב הונא לאומרה בשם רב ולמה אמרה גנובה, ושתק ליה רב יוסף מפני כבוד רב הונא שהיה רבו, עולא אמ' מפני הטורח, גזירה שמא יטרח טורח במועד לצורך החופה ולפיכך אסור ואין נושאין, דעולא אמתני' קאי, ר' יצחק נפחא אמ' היינו טעמ' דאין נושאין נשים במועד מפני ביטול פריה ורבייה, פי' אם היה מותר לישא אשה במועד היה כל אדם מניח שלא יכנס לחופה עד המועד ונמצא באותן הימים שמתעכב בלא אשה, מיתיבי לכולם לרב יהודה ולר' אלעזר ולעולא ולר' יצחק ופריש כל אילו שאמרו נשים בתולות ואלמנות ומייבמין [ט' ע"א] מותרין לישא ערב הרגל אע"ג דששת ימי המשתה בתוך הרגל וקשיא לכולהו, ופריק מאן דאמ' משום שמחה עיקר שמחת חתנות יום אחד והיא יום ערובה והרי אין מערב שמחת אשתו ברגל ולפיכך מותר וכן הילכת' וכן נהנו עכשיו לעשות בכל מקומות ישראל כי האי מתניתא דהי"ל פסיקא היא דהא לא אידחיא ליה, למאן דאמ' משום טירחא עיקר טירחא חד יומא היינו בערובה, וששת ימי (המעשה) [המשתה] אין שם טורח, וכדאמרי בני מערבא דגרסי' התם [ה"ז] אמ' ר' אבא עלת כלתא לחופת נפקת טרחותא, ולר' יצחק דאמ' משום ביטול פרייה ורבייה, לחד יומא לא משהי איניש נפשיה, כיון דעיקר שמחה יום אחד לא ימתין אדם עצמו בשביל יום ערובה בלבד הואיל וברגל אסור לישא, דמימר אמ' אי מיתרע ליה אונס (בעת) [בערב] הרגל לא מצי ההוא גברא לישא אשה ונמצא שיבוא לשהוא יותר ממה שחישב, ועל כן טוב לו להינשא מעתה, ולפום האי דיוקא דדיקינן אלא משהי איניש נפשיה וקשיא לרב יצחק.
<h2>דף ט.</h2>
ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן מן הכת' שנ' [מ"א ח'] ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישר' עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים לפני ה' שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום, ואם איתה כול', להכא לחג ולהכא לחנוכת הבית, כלומ' שבעה ימים היו עולין לו לשלמה לכאן ולכאן, ואקשינן ודילמא מנטר כול', לא נמתין לכתחלה אבל כל היכא שיתכן שיבוא פתאום שתי שמחות עבדינן להו בהדי הדדי, כגון לישא אשה במועד, אם היה כדבריך כל היכא דאיתרמו עבדינן להי, הוה ליה לשלמה לשיורי בבניין הבית דבר מועט עד שישלים אותו במועד ויבואו שתי שמחות יחד, שיורי בבניין הבית לא משיירינן דבניין הבית מצוה כדאמ' מר [סנהדרין כ' ע"ב] שלש מצוות נצטוו ישר' בכניסתן לארץ למנות מלך ולמחות זרע עמלק ולבנות בית המקדש, וכיון דבניין הבית מצוה אסור לשהותה מכיון שהתחיל בה כדאמרינן במכילתא [בא פסחא פ"ט], ושמרתם את המצות מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה, הוה ליה לשלמה לשהויי באמה כולי עורב כדי שישלים אותה בערב הרגל ועושה שבעת ימים ועולין לו לרגל ולשמחת חנוכת הבית, כולי עורב מקום הוא בולט לחוץ ועליו ע' חרבות בנויות שאם יבוא עורב וישב עליו יחתכו רגליו, והיינו כולי עורב, שמכלה עורב שלא יוציאו רעי על הבית ששם שכינה, כדגרסי' במס' שבת בפרק אמ' ר' עקיבא בגמ' פלפלת [צ' ע"א], ת"ר האומ' הרי עלי ברזל אחרים אומ' לא יפחת מכולי עורב, וכמה אמ' רב יוסף אמה על אמה, כולי עורב נמי צורך בניין הוא וכשם שבבניין הבית אינו ממתין ומשהא כדאמרינן ושמרתם את המצות, כך באמה כולי עורב דלא תימא דכולי עורב שלא לצורך הוא, אמה כולי עורב בונה והולך ומקצר בו עד כאמה ומחפין אותו שם בברזל ובמסמרין כדי שלא ישבו העופות עליו, אלא מניין שאין מערבין שמחה בשמחה מדמייתר קרא מיכדי כת' ארבעה עשר יום, שבעת ימים ושבעת ימים למה לי, שמ' מינה הני לחוד שמחת החג בפני עצמה והני לחוד שמחת חנוכת הבית בפני עצמה, אמ' ר' פרנך אמ' ר' יוחנן אותה שנה לא עשו ישר' יום הכפורים, לא נתענו ביום הכיפורים מפני שמחת חנוכת בית אלהינו, שעשו חנוכת הבית קודם סוכות שבעת ימים ויום הכיפורים מובלע בתוכם, דאין שמחה במקום עינוי, והיו דואגים מצטערין, כמו פן ישכח אבי את האתונות ודאג לנו [ש"א ט'], ויצטער בשבילינו, כלייה, דכת' [ויקרא כ"ג] כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה, יצאה בת קול, קול היו שומעין מבין העננים והרקיע מכריז ואומ' ומלאך הוא, והקב"ה מצויהו לצאת מהפרגוד להכריז ולהשמיע לישר' מה שציוהו וקראוהו ישר' בת קול, מאי דרוש להתיר להם אכילה ביום הכיפורים, קל וחומר, ומה משכן כול', דאין קדושתו קדושת עולם שנגנז כשבנה שלמה הבית נגנז מלפניו דכת' [מ"א ח'] קטן מהכיל, נפסל כדאיתא במכילתא דסניא, ומכילתא דר' ישמעאל [יתרו בחדש פי"א], וקרבן יחיד ושבת כדמפר' ואזיל, שהקריבו הנשיאים בפרשת נשא, קרבן יחיד אינו דוחה את השבת שלא היו מקריבין בשב' אלא שני כבשי תמיד ושני כבשים שלשבת לא יותר, וכשהקריבו שנים עשר נשיאים רצופים כדבענן מימר לקמן ביום עשתי עשר יום, נמצינו למידין שהקריבו הנשיאים בשבת והוא קרבן יחיד איסור סקילה המחלל את השבת, המקריב קרבן תוספת על ד' כבשים בשבת חייב סקילה, ודחו שבת מפני קרבן נשיא אחד והיינו קל, וחומר מקדש הוא חמור דקדושתו קדושת עולם היינו חומר וקרבן ציבור שכל מה שהקריבו בימי חנוכת הבית של ציבור היו, ויום הכיפורים זדונו כרת והיינו קל משבת לא כל שכן שמותר, אם כן שדרשו קל וחומר למה דאגו דקאמ' והיו דואגין, התם צורך גבוה אע"פ שהקריבו קרבן יחיד וחיללו השבת מכל מקום צורך גבוה היה שהקריבו קרבנות, הכא בשמחת חנוכת הבית צורך הדיוט שאכלו ושתו ביום הכיפורים ולפיכך היו דואגין, הכא נמי בחנוכת הבית היה להם להקריב ולשמוח ולא יאכלו ביום הכפורים, ופריק אין שמחה בלא אכילה ושתייה ולעולם ודאי אכלו ביום הכפורים, משכן דדחי שבת שהקריבו בו שבט אפרים מנלן מן הפסוק, אילימא מדכת' [במדבר ז'] ביום הראשון דמשמע ראשון לימי השבוע, וביום השביעי שביעי ממש יום שבת, דילמ' שביעי לקרבנות ולא לימים, אמ' רב נחמן אמ' קרא [שם] ביום עשתי עשר יום מה יום כולו רצוף בשעותיו אף עשתי עשר יום כולן רצופין יום אחר יום ואין הפסק ביניהן, ואקשינן ודילמ' ימים הראוין לקרבן, ימי חול ולא ימי שבת וסתמה אם כן תרי קראי למה לי, וביום עשתי עשר יום, כלומ' תרי יום בדיבור אחד ובפסוק אחד למה הוצרך הכת' לכך אלא להודיעינו שימים רצופים היו, פ"א תרי קראי וביום עשתי עשר יום, ובפסוק שני וביום שנים עשר יום וגו', וקמה לה הא דרב נחמן בר יצחק, מקדש דדחי יום הכפורים, שאכלו יש' ולא נתענו מאין נוכל להביא מן הפסוק אילימ' מדכת' [מ"א ח'] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום דילמ' ימים הראויין לשמוח בהן שמחו וביום הכיפורים נתענו וחס ושלום אכלו ביום הכיפורים דאיסור כרת הוא, ופריק גמר יום יום, כלומ' גמר ר' יוחנן דאמ' לעיל אותה שנה לא עשו ישר' יום הכפורים גמר יום יום מהתם ממשכן, מהתם וביום עשתי עשר יום דרב נחמן בר יצחק, ואקשינן תו ודילמ' שבעת ימים דחג גופיה ושבעת ימי החנוכה היו אחר החג ולא אכלו ביום הכפורים כדברי ר' יוחנן דהכין משמע הפסוק ויעש שלמה בעת ההיא את החג וגו' שבעת ימים ושבעת ימים, משמע תחילה שבעת ימי החג ואחר כך שבעת ימי חנוכה אחר החג, ופריק לא סלק' דעתא, לא יעלה על דעתינו לפרש כדאמרת שהרי יש לנו ראייה מפסוק אחר דכת' [שם] ביום השמיני שלח את העם וגו', ולא נדע עדיין אי זה יום שמיני, כשהוא אומ' [דה"ב ז'] וביום עשרים ושלשה שילח את העם פירש כי אותו יום השמיני יום עשרים ושלשה היה, ונמצא שעשה שמחת חנוכת הבית קודם החג, דאם איתה שהיו שבעת ימי חנוכה אחר שבעת ימי [החג] לא היה משלחם אלא בראש חוד' מרחשון, או בכ"ט בתשרי ולפיכך לעולם שמחת חנוכת הבית קדמה, מזה הפסוק וביום עשרים ושלשה ותו לא מידי.
יצאה בת קול כול', כמו אמ' מר יצתה בת קול, ומנא לן דאחיל להו, כלומ' מה סימן ורמז יש לנו לדעת ממנו כי נמחל להם, דתני רב תחליפא כול', לאהליהם לנשיהם משמע, כדאמרינן לעיל [ז' ע"ב] וישב מחוץ לאהלו ואין אהלו אלא אשתו, שנהנו מזיו השכינה כשירדה אש על המזבח, אינמי והבית ימלא עשן, לדוד עבדו מנלן שמחל לו הקב"ה עון בת שבע, אמ' רב יהודה אמ' רב כול', כ"ד רננות, לאו דווקא רינה בכל פעם אלא מן אז אמר שלמה עד ויהי ככלות עיין שם ותמצא עשרים וארבע פעמי' לשון תחינה תפילה, ויתפלל, לשמוע אל הרינה ואל התחינה בין רינה ותפילה ותחינה וצעקה יעלו כ"ד, אל תשב פני משיחך, פסוק זה במזמור זכור ה' לדוד את כל עונתו [תהלים קל"ב], ובאותו מזמור משמע שדוד אמרו על עצמו, ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע, באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, צעורים וחשוכים מרוב צער שנצטערו שמחל לו הקב"ה עון בת שבע, שונאי דוד, שמעי בן גרא היה קיים, אבל דואג ואחיתופל נפגרו, ובפסוקים יתראה כי מתו כל שונאי דוד, אחיתופל נחנק בימי אבשלום, דואג תפסו שאול וקרעו כדג, שמעי מת קודם שבנה שלמה הבית, ואיפשר שהיו בניהם שונאי דוד, או הבא מכוחם, אותו עון דרך כבוד שלא ירצו לגלותו בכל עת והוא עון בת שבע כמו שאמרנו, דהא בשילהי פרק קמא דמגילה [י"ד ע"ב] לגבי נבואת אביגיל אמ' דוד לאביגיל ומסקנא היכי הוי, כלומ' וסוף דבר מה יהיה ממני, איענש על דבר זה אי לא, אמרה לו [ש"א כ"ה] והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את י"י וגו' כלומ' שימחול לך.
ה"ג ר' יונתן בן עכמאי ויהודה בן גרים כול', אגב דאמרינן לעיל וביום עשרים ושלשה שלח את העם אייתי להון הכא, ויהודה בן גרים הוא שהלשין על ר' שמעון בן יוחי בשילהי פרק במה מדליקין [ל"ג ע"ב], וזה המעשה דתנו הלכות נדרים קודם שהלשין היה, פרשת נדרים וידבר משה אל ראשי המטות [במדבר ל'], והיא היא מסכת נדרים איפטור מיניה מר' שמעון בן יוחי ללכת לבתיהם, נתן להם רשות בערב והלכו להם מביתו, ושוב נתעכבו לצורכם בעיר, לצפרא באו אליו ליטול רשות ממנו ולהוסיף להם ברכות, אמ' להו לא איפטריתו כול', מיכן לתלמיד, מפסוק זה וביום השמיני, וביום עשרים ושלשה, אמ' ליה ר' שמעון בן יוחי לבנו ר' אלעזר בעודו נער היה, בני אילו בני אדם שלצורה הן, שלחכמה ושלענוה, זיל לגבייהו, לך אצלם ללוותם ולעזור להם בצרכיהם אולי יברכוך, אזל אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי, מצאם שהיו מקשין פסוק על פסוק ודורשים ומיישרים, פלס מעגל רגלך, במשלי [ד'], אורח חיים פן תפלס [שם ה'], פסוק אחד אומ' פלס, והשני אומ' אל תפלס, קשיא, לא קשיא כאן במצוה שאיפשר לעשותה על ידי אחרים [ט' ע"ב] אל תפלס, אל תלך אלא שב ולמוד, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים לך אתה ועשה אותה והיינו פלס מעגל רגלך, הנהג ויישר רגלך לעשותה.
<h2>דף ט:</h2>
הדור יתבי, הלכו מעט ועוד חזרו וישבו ושאלו זה לזה והיינו וקמיבעיא להו, ור' אלעזר יושב עמהן, יקרה היא מפנינים [משלי ג'] דרשינן ליה יקרה היא מפניים כמו שכת' בפנים ובחוץ קורין מפנינים, שכל אשה צנועה זוכה ויולדת בן שישמש לפניי ולפנים, יקרה היא התורה מפנינים, משמע חפצי שמים ישוו בה המצוות ישוו לדברי תורה לעוסק בגמרא, ואי זו שירצה יעשה לעסוק (בתוכה) [בתורה] או ילך לעשות מצוה זה כזה וסוף הפסוק [שם ח'] וכל חפצים לא ישוו בה, דאפי' חפצי שמים שמים לא ישוו בה, אין שום מצוה דוחה תלמוד תורה, והיינו קשיא שהפסוק זה סופו סותר ראשו, ופרוק אינהו לא קשיא כול', כדפרישנא לעיל, וכגון שאם היתה מצוה עוברת, וזו אינה עוברת כגון מוסף ומנחה דגרסי' בברכות [כ"ח ע"א] וכיוצא בהן יעשה אותה העוברת קודם שיאבדנה ויחזור לעשות אותה שאינה עוברת כמו תלמוד תורה שאינו עובר לעולם, וקריאת [שמע] דשחרית מצוה עוברת שכשיעברו לה שלש שעות אזלה לה שכירות קרית שמע ונותנין לו שכר כקורא בתורה, אמרי ליה ר' יונתן וחבירו לר' אלעזר בי"ר שמעון בן יוחי, מאי בעית הכא, מה תרצה הנה דאמ' לי אבא כול', דתיזרע ולא תחצוד, ואביו מפרש לו בסמוך, לא מיבעיא ברוכי כול', לא דיי שלא בירכוני אלא כולו מקלונני, ור' אלעזר עלה בדעתו שאמרו לו דברים כמשמען, לפי שהיה נער ואינו מבין חידות ורמזים, ולא תיחזי שתא חדתי כדכתי' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא נקי יהיה לביתו שנה אחת, היינו שתא חדתי דלכל אשה צריך שנה חדשה ר' שמעון בן חלפתא איפטר מיניה דר', אמ' ליה ר' לבריה ר' שמעון או רבן גמליאל אחד מבניו, אמ' ליה ר' שמעון בן חלפתא לבנו של רבינו הקדוש יהי רצון מלפני השמים שלא תבוש ולא תתבייש, כי אתא כול', ותנא בה כדמפרש ואזיל, כלומ' שני פעמים בלשון שבירכך, בו בלשון בירך הקב"ה את יש' והרי לך שני פסוקים עדים והיינו כפלה ותנא בה, ואכלתם אכול וגו', (בעמוס) [יואל ב'] ושנה בה בפסוק אחר וידעתם כי בקרב ישר' אני וגו'.
פיס'. ועושה אשה תכשיטיה במועד, תנו רבנן אילו הן תכשיטי נשים כוחלת עיניה כעניין כי תקרעי בפוך עיניך [ירמיה ד'], שתשחיר עפעפיה ותיראה יפה על בעלה ופוקסת לשון חילוק, כשרוצה לגדול שערה תחלקהו במכחול, הוא אלמרווד אלדי יפרקו ביה שער אלראס, ומעברת שרק על פניה, שרק לשון טיחה והשואה כדאמרי' בשילהי פרק קמא דשבת [י"ח ע"ב], ושריק ליה לתנורא, וכן מפרש התלמוד איכא דאמרי מעברת סכין על פניה שלמטה, ומדאמרי' איכא דאמרי מכלל שיש פירוש אחר והוא על הפנים ממש והוא דבר לבן ששורקות הנשים על פניהן כדי שיצהיב את פניהן ושמו בלשון ישמעאל בארוק ובלשון לעז גירצו, והיינו דגרסי' בכתובות [י"ז ע"א] ובסנהדרין [י"ד ע"ב] לגבי ר' אבהו לא כחל ולא שרק כול', באנפי כל[ו]ת[י]ה ללמדם ולהנהיגם להיות זריזות ונקיות לומר ממני תראו וכן תעשו, יתיב רב הונא בר חיננא קמיה דרב חסדא לפרושי מתני' ויתיב וקאמר לא שנו חכמ' במתני' כל הני דאמרנא כיחול ושירוק אלא לבחורות אבל זקינות אינן צריכות, ואם עושות הוה ליה שלא לצורך וחוטאות, אמ' ליה רב חסדא, האלהים, בשבועה, אפי' אימך שהיא זקינה ואפי' אימא דאימיך שהיא זקינה יותר ממנה, ואפי' עומדת על פתח קיברה, כלומ' שיש לה מאה ועשר שנים כך דעתה היא צריכה כבחורה בת י"ד שנה, דאמרי אינשי שמושלין משל בני אדם בת שיתין כבת שית לקל טבלא רהטא, בת ששים שנה כך דעתה כבת שש שנים שאם שומעת קול מיני זמר יוצאה מן הבית ורצה לשמוע קול תופים ומחולות, ויש מפרשין בעבור ששמע רב הונא בר חיננא כי אשת רב חסדא היתה מתקשטת לפיכך אמ' כן, והשיבו רב חסדא בכעס.
פיס'. ר' יהודה אומ' אשה לא תסוד במועד מפני שניוול הוא לה, גנות וזילות, כבר פירשתיו לעיל, ומודה ר' יהודה בסיד שיכולה לקפלו במועד שמותר לעשותו, אע"פ שמצירה עכשיו כול', ורמינהי ומי אית ליה לר' יהודה האי סברא, והתנן במסכת ע"ז פרק קמא [ו' ע"ב] נפרעין מהן מן הגוים אם הלווהו מפני שהוא מיצר לו שמחסרו ממון, ואמרי רבנן התם אע"פ שהוא מיצר עכשיו כול', וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה, דהכא אית ליה אע"פ שמצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן, והתם לגבי הלואת גוים מותר לפרוע מהן מפני שהוא מיצר עכשיו כול', וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה, דהכא אית ליה אע"פ שמצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן, והתם לגבי הלואת גוים מותר לפרוע מהן מפני שהוא מיצר עכשיו ואינו שמח לאחר זמן, דכיון דמחסרו ממון לא אזיל ומודה קמיה ע"ז דיליה, ופריק ר' נחמן בר יצחק אליבא דר' יהודה לעולם ר' יהודה לית ליה האי סברא אע"פ שמיצר עכשיו כול', הנח להן להילכות מועד דכולהי אע"פ שמיצר עכשיו כול' ולא דמיין להילכות ע"ז רבינא פריק פירוקא אחרינא אליבא דר' יהודה גוי לעניין פירעון לעולם מיצר, אמ' רב יהודה בנות ישר' שהיגיעו לפירקן שהביאו שתי שערות בתפוח דכת' [יחזקאל ט"ז] ושערך צמח, ולא הגיעו לימי נידות, עניות טופולות אותן כול', עצה אתא לאשמועינן רב יהודה, כלומ' הרוצה לייפות את בתו יעשה לה כך וכך, עשירות בסולת תחת הסיד, וטפלה בסולת סמיד בלערבי, בנות מלכים שהן עשירות יותר תחת הסולת מושחין אותו בשמן המור כדאיתה בשילהי פרק קמא דמגילה [י"ג ע"א] והנה עוד הביאו בכאן, אגב שזכרנו שמן המור אייתי נמי להך דרשה הכא ששה חדשים בשמן המור, מאי שמן המור, מה רבותתו ומה מעלתו, רב הונא בר חייה אמ' סטכת, כל דבר בוסר קורין לו היוונים סטכת, ויש אומ' מהו סטכת פירש ר' ירמיה בר אבא שמן זית שלא הביא שליש, שלא גדל שלישיתו ועדיין הוא בוסר וקטן, זהו פירש סטכת, ויש אומ' דרב ירמיה פירוש בפני עצמו הוא, תניא ר' יהודה אומ' כול', מהו שמן המור, פירש בתוספתא ר' יהודה אומר אנפיקנון ומהו אנפיקינון שמן זית שלא הביא שליש, ולמה סכין אותו שמשיר את השיער מרוב חריפותו ומעדן את הבשר כמו כן מפני חמימותו מבשל הבשר ומרככו יפה יפה, ה"ג רב ביבי ולא גרסי' בר אביי הויא ליה ברתא אוכמתא, שחרחורת, טפלה אבר אבר, משחה בסיד מעט מעט, היום שוקיה ולאחר זמן מארכובה ולמעלה כך עלה עמה עד פניה וידיה, שקל ב(י)ה כול', קפצו עליה נושאים בני אדם הגונים לרוב יופיה וייחוסה שהיתה מזרע בני עלי, הוה איכא כול', היה ההוא גוי שכינו ראה אותה ביופיה שאל והגידו לו, הלך הגוי ומשח לבתו מכף רגלה ועד קדקדה בבת אחת בסיד שרפה הסיד ומתה, אמ' הגוי קטלה ביבי לברת, כלומר בעצתו הרג בתי, אמר רב נחמן ביבי דשתי שיכרא, כלומ' מחמת דלא הוה איפשר ליה למישתי יין יפה אלא שכר תמרים ושעורים לפיכך נשתחרו בנותיו שהשיכר מגדל את השיער ומשחיר את הבשר, אנן דלא שתינן משום דהוה עשיר וחתניה דבי נשיאה, ורב ביבי זה לא היה בנו שלאביי, מפני שרב נחמן שמא לא ראה אביי כל שכן בנו דהא רב ביבי בר אביי דור שלישי לרב נחמן.
<h2>דף י.</h2>
פיס'. [משנה] ההדיוט תופר כדרכו מפני שאינו יכול לכוין מלאכתו והוה ליה כלאחר יד בשינוי, והאומן מכלב מרחיק תפירה מתפירה ומשנה עד לאחר המועד ויקרעהו ויתקנהו, מכלב בשיני הכלב שהם מעוותים וארוכים ורחוקים זה מזה, ומסרגין את המטות כמו מיטות שלארץ אדום שעושין מלבנות וארוכות. ובתוך הריקם מסרגין בחבלים במקום שישימו הכסת, משרגין מלשון ובגפן שלשה סריגים [בראשית מ'], לשון סיבוך ועירבוב זה עם זה. ר' יוסי אומ' אף ממתחין, בגמ' מפרש לה שתי בלא ערב, [גמרא] היכי דמי הדיוט, אמרי דבי ר' ינאי כל שאינו יכול להוציא מלא מחט בבת אחת, כי מנהג התופרין האומנין מלקט בראש המחט תפירות הרבה עד שתתכסה המחט ומושכה ונמצא שתפר הרבה כמלא מחט אחת אבל ההדיוט אינו יכול לתפור אלא אחת בלשון ישמעאל המזה המזה, אי זהו הדיוט פירש ר' יוסי בר חנינא אומ' כל שאינו יכול לכוין אימרא בחפת חלוקו, אימרא טו"ק ב"ל ער"בי, פיס' והואמן מכלב, מאי מכלב ר' יוחנן אמ' יפסיע ירחיק תפירה מתפירה כאדם שפוסע ברגליו היינו ירחיק, רבה בר שמואל אמ' כלבתא, כלומ' פי' מכלב לשון כלב ממש כמו שפירשנו למעלה. פיס' ומסרגין את המיטות כול', מאי מסרגין ומאי ממתחין כי אתא רב דימי מארץ ישר' לבבל אמ' פליגי בה ר' חייה בר אבא כול' שאם היה רפוי ממתחו שאם היו החבלים רפויים ימשכם עד שיתחזקו כיתר הקשת, איני שמותר והתני ר' חלפתא בר שאול ושוין שאין כול', שוין לא ידענא היכא קאי ומאי שוין אי בית הלל ובית שמי, אי תנא קמא דמתני' ור' יוסי דאמ' אף ממתחין, אי ר' חייא בר אבא ור' אסי, אי חזקיה ור' יוחנן, ואיפשר דתנא קמא ור' יוסי הוא, לתנא קמא אסר מתיחה, ור' יוסי התיר אף המתיחה, ושוין שאין מפשילין חבלים לכתחילה במועד דטירחא יתירא הוא בקנבס לפותלו, מאן דאמ' מסרגין חד מהנך או חזקיה או ר' יוחנן שתי וערב ומהו פירוש ממתחין שתי בלא ערב היינו דתקני ר' חלפתא בר שאול, השתא שתי בלא ערב לארוג המיטה כלאחר יד בלא כיוון כל כך עד צאת המועד ויתקן, אמרת אסור פישול חבלים שהוא התחלת מלאכה צריכא למימר קשיא, קשיא למאן דאמ' והזכיר הפשלה אמ' ליה רב נחמן בר יצחק, בקושיא, מי איכא למאן דאמ' מסרגין, וכי יש שום תנא שיפרש מסרגין שתי בלא ערב והתנן ר' מאיר אומ' המיטה מאימתי מקבלת טומאה משיסרג בה שלשה בתים מדקתני בתים אלמא פירוש מסרגין שתי וערב, וקשיא למאן דפריש שתי בלא ערב, אלא כי אתא רבין אמ' במסרגין כולי עלמ' לא פליגי דשתי וערב, אלא כי פליגי בממתחין בפירוש ממתחין מר סבר ממתחין כול', מיתיבי מסרגין את המיטות ואין צריך לומר שמותר למתח ולמשוך חבלי המיטה דברי ר' מאיר, ויש אומ' אין ממתחין כל עיקר, בשלמא למאן דאמ' מאי ממתחין שתי בלא ערב היינו דאתא יש אומ' לאיפלוגי אלא למי שפירש מאי ממתחין שאם היה רפוי ממתחו, כעידות רב דימי בבואו לעיל ה"ג אלא ליש אומ' מיתוח נמי לא בתמי', אפי' מתיחת חבלים אסור, ותריץ אין אפי' מיתוח נמי אסור דכיון דאיפשר למימלייה למקום הרפוי בבגדים וזולתם לא טרחינן עד לאחר המועד, והאי שינויא אליבא דיש אומ' הוא, ומיהו קיימא לן כר' יוסי דמתני' דאמ' אף ממתחין דר' יוסי נמקו עמו, ופוק חזי מה עמא דבר.
פיס' [משנה] מעמידין תנור וכירים, כלומר בונין תנור ובונין ריחים וכירים, ר' יהודה אומ' אין מכבשין, מנקרין בכלי ברזל, [גמרא] מאי מכבשין רב יהודה אמ' מנקר ריחיא, ורב יחיאל אמ' בת עיינא, מהו פירוש מכבשין דמתני' לפתוח עין בתוך הריחים והיינו טירחא יתירא, אבל מנקר ריחיא מותר, מיתיבי מעמידין תנור וכירים וריחים במועד ובלבד שלא יגמור מלאכתן דברי ר' אליעזר שהיה מחמיר וחכמים אומ' יגמור, ר' יהודה אומ' משמו שלר' אליעזר מעמידין את החדשה, הריחים החדשים, ומכבשין את הריחים הישנה, ויש אומ' אין מכבשין כל עיקר, בשלמא למאן דאמר מנקר ריחיא ריחים שעמדו ואינן חדין וחותכין החיטה מהר היינו דמשכחת לה בישנה, בריחים ישנות שצריכין ניקור, אלא לרב יחיאל דאמ' בת עיינא למה לה והרי היא נקובה ועומדת, בקשיא, ופריק דקא בעי לארווחי בה טפי פורתא, לעולם מאי מכבשין בת עינא ואפי' בריחים ישנות ואם תאמר ישנה הרי היתה כבר נקובה, תריץ כגון שרצה להוסיף ולהרויח מעט בנקב שהיה בה, רב הונא שמעיה כול' מאן האי דאחיל יומא טבא ליתחיל גופיה קיללו, סבר לה כיש אומ' דאמ' דאין מכבשין כל עיקר, יש אומ' ר' נתן קראו שמו יש אומ' ולר' מאיר קראו שמו אחרים, במסכת הוריות [י"ג ע"ב] מפורש שביקשו להסיר רבן [שמעון בן] גמליאל מגדולתו והוא קרא שמם כן לר' מאיר אחרים ולר' נתן יש אומ' סבר לה כיש אומ' למימרא דלית הילכ' כוותיה דדרש רב חמא נוקרין ריחים במועד כול', בכלי ברזל שמחדדין בו הריחים חמרא דריחייא לא יטלו ציפורניו שלא יצטער בכך ואינו חושש.
<h2>דף י:</h2>
רב יהודה שרא כול' כל הני הלכות פסוקות הן ולמיבני אוריא איסטבלאות שלסוסים, אוריא כמו אורוות סוסים [מ"א ה'] וכמו בר אהורייריה דאבא [מגילה י"ב ע"ב] לסרוקי סוסיא, כגון הך דגרסינן במסכת ביצה [כ"ג ע"א] אין מקרדין את הבהמה ביום טוב, ובחולו שלמועד מותר, אינמי לסרוק במסרק ערפו וזנבו כדי לייפותו דאע"ג דלא צריך לסוס כולי האי, ולמיבני אקרפיטא, איצטבא כמו דוכן שהכהנים עליו, והוא אקרפיטא בלשון דוכנא, ויש בלשון הזה במסכת קידושין [ע' ע"א], במחלוקת רב יהודה עם רב נחמן שהיה רוצה לתופשו בדברים דאמ' ליה רב נחמן לרב יהודה ליתיב מר אקרפיטא, אמ' ליה לרב נחמן מי סגי ליה למר למימר איצטבא, ולא גרסי' ולמיבני איצטבא כי יש גירסות כתוב בהן למיבני אקרפיטא ולמיבני איצטבא דמשמע תרי מילי ואינו אלא פירוש, (רבה) [רבה] שרא למישקל דמא לבהמה בחולו דמועדא, אמ' ליה אביי תניא דמסייעא לך, לרבה דודו אמ' כן, רבא חבירו שלאביי שרא לכסכוסי קרמי, לכסכס, לחכך הבגדים שנתקלקלו ברחיצה בשתי ידיו, כדאמרינן במסכת שבת [קמ"א ע"א] מכסכסו מבפנים, קרמי, בגדים דקים כדגרסי' במסכת סוכה [י' ע"א] ועיטרה בקרמין ובסדינין המצויירין, מאי טעמ' מותר מעשה הדיוט הוא, כלומ' כל אדם יכול עשוהו, אמ' רב יצחק בר אמי אמ' רב חסא קיטורי בידי, נ"א בי ידי, (לשון) [לעשן] בתי ידים שלחלוק בבשמים, והוא הוא דגרסי' בפרק יום טוב במסכת ביצה [כ"ג ע"א], פ"א קיטורי מלשון וקשרתם [דברים ו'], ותקטרינון, מנהג יש לכובסי ארץ ישמעאל כשירחצו בגדיהם הדקים, יבוא האומן שבכובסין וקושרו בחתימתו שמקבצו ומכווצו וישאר כך כי בתי ידיהם ארוכים הרבה ובזה יהיה החלוק נאה ויפה, והיינו דאמרי' מאי טעמ' אסור מעשה אומן הוא ואסור ביום טוב ובחולו שלמועד מותר, דאם איתה דבחולו שלמועד אסור ביום טוב מיבעיא, והוה מקשינן מינה בסוף יום טוב [שם], אמ' אמימר מאי קיטורא אי קיטורא דידא, השתה בחולו שלמועד אסור ביום טוב מי בעיא, ואפשר דהך דיום [טוב] לעשן בבשמים, והאי דר' יצחק בר אמי בקשירה וכויה כגון שירחצם ויכווצם ויניחם לאחר המועד כגון זה אסור, ואפי' ללובשן במועד אסור דכיבוס בגדים במועד אסו' כדבענן מימר קמן [י"ד ע"א] חלוקו מוכיח עליו ואמ' רבא האי מאן דמתקיל ארעא אדעתא דבידרי שרי, שמשקל הארץ להשוותה כמו שיוה פניה [ישעיה כ"ח] וירביצינה כדי שישימיה בית גורן לדוש בה חיטה ותבואה, שרי מותר לעשות בחולו שלמועד, אדעתא דארעא אסיר אם יעשה להשוות הקרקע כדי שייתקן שדהו אסור דטירחא יתירא שלא לצורך המועד הוא, היכי דמי היאך נדע כי לכך מתכוין מוליא במוליא תל בתל, ונצא בנצא חפירה בחפירה, אדעתא דבידרי, כך פירושה אם משוה הגבוה בגבוה, כלומ' במקומו, אינמי היתה חפירה סמוכה נוטל מאחת ומסתם האחת כגון זה מותר, שקל מוליא ושדא בנצא, נטל עפר התל והשליכו בחפירה בשנים ושלשה מקומות זה דעתו להשוות שדהו ואסור, מוליא מלשון ממולאי אמריתו מילי מולייתא [כתובות פ"ה ע"א] גבוהות וגדולות וכן הני מוליאתא דבארי אזיקנון בעירובין [נ"ו ע"א], נצה כמו בנוצתה מקום חלול ששם האוכל, ואמ' רבא האי מאן דזכי זיכיא אדעתא דציבי, המנקה הארץ ליטול הקוצים להדליקם מותר, אדעתא דארעא שיעקרם וישליכם כדי לתקן ארצו אסור, וכולהו משום טורח שלא לצורך, ומפרש היכי דמי, שקל רברבי אם יקח הקוצים הגבוהים הקשים ומניח הדקים אזי נדע כי אדעתא דציבי היא ומותר, פי' ציבי עצים וקוצים, כדאמרינן במסכת גיטין [נ"ו ע"א] דרב חסדא יהיב לשמעיה כולהו אקלידי בר מן אקלידא דבי ציבי, ואמ' רב האי מאן דפתח מיא לארעיה אדעתה דכוורי שרי, כל מי שיפתח וישדד אדמתו כמו נברכת שיתקבצו שם המים ויבואו דגים בתוכה מותר, אולי יאכל מהן במועד, דהוה ליה כפורש מצודות לחיות ועופות, אדעתא דארעא להשקות שדהו אסיר כדאמרנא בריש פירקין דטירחא יתירא אסיר, היכי דמי תלמודא שואל ומפרש תרי בבי כלומ' פתח שני פתחים מזרח ומערב צפון ודרום אחד מלמעלה ואחד מלמטה, מתכוין לדגים, פתח חד בבא אדעתא דארעא להשקות ולרוות ארצו, ואמ' רבא האי מאן דמפשח דיקלא, שולף ומבקע, כמו ויפשחיני [איכה ג'], מפשח ויהיב לן אלוותא אלוותא [ביצה ל"ג ע"ב], לחתוך ולשום לפני בהמתו להאכילה מותר, לחתוך משני הצדדין אסור כדמפרש בהדיא, גיסא, צד וכסל, תרג' הכסלים [ויקרא ג'] גיססיא. ואמ' רבא הני תוחלאני, תמרים לחתכם בחולו שלמועד מותר, לסוחטן אסור, כי יסחטום מרוב דובשן כדי שיצטמיקו ולא יתתלעו ויעמדו זמן רב ונמצא טורח שלא לצורך המועד ולפיכך אסור אבל לאכלם מותר, ורב פפא התיר והילכ' כוותיה, ויש אומ' רב פפא תלמידיה דאביי ורבא הוה, ולית הילכתא כתלמיד אצל הרב, וקיימ' לן כרב פפא, ואמ' רבא פרקמטיא כל שהוא אסור בחולו של מועד, אמ' ר' יוסי בר אבין ובדבר האבד מותר, והיל' כוותיה, רבינא הוה ליה ההוא עיסקא, סחורה שהיתה נמכרת בששת אלפים דינרין, שהייה, איחרה תרג' ירושלמי כי בושש משה [שמות ל"ב] ארי אישתהי משה, כלומ' בשכר ששמר דברי חכמים שהיתה סחורה המשתמרת זכה ונטל בה כפליים, ויש מפרשין דבר האבד היה והחמיר על עצמו והיינו רבותתיה דרבינא, רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דסנוותא כול' היה מלוה וסוחר עם אנשי מקום ששמו אקרא דשנוותא, בא לפני רב אשי לשאול לו לחלוק לו כבוד דהא תלמיד חבר הוה ליה לרב אשי, מהו לילך עכשיו אליהם בחולו שלמועד, אמ' ליה רב אשי כיון שהן כפריים ולא תמצאם בבתיהם בכל עת ועכשיו תמצאם כסחורה האבידה דמי ושרי, ודוק מינה הא אם היה מוצא אותם בבתיהם בכל עת אסור היה לו לילך שם.
<h2>דף יא.</h2>
תניא נמי הכי גבי ע"ז כי האי גוונא דדבר האבד מותר, הולכין ליריד שוק שמתקבצין בו כל הסוחרין, ונקרא יריד לשון ירידה והשפלה בעבור שילכו שם הגוים לגדל ולקלס ע"ז שלהן הפכוהו חכמ' בלשון גנאי, ולוקחין מהן בהמה כדי לחסרם בהמות. עבדים ושפחות למולן ולגיירן ולהכניסן תחת כנפי השכינה, בתים שדות וכרמים לעקור מתוכן שם וזיכר ע"ז, וכותב ומעלה בערכאין שלהן אע"פ שהוא כבוד וגדולה לגוים אפי' הכי כיון שעושה מצוה מותר מפני שהוא כמציל מידן, מפני שלא יכול לקנות מן הגוים סחורה בזול בבתיהן כמו שיקנה ביריד, דומיא דבני אקרא, והיינו תניא נמי כול', רבא שרא למיגדל אוהרי, לגדול כלים, וכן שמן בלשון ישמעאל אלהרי שישימו בו חיטה ושעורה וייעשה מן סוף וגומא, פ"א לגדל עצים דקים לצור בם דגים, וגורס אחרי בחית לשון סלי חורי [בראשית מ'] מאי טעמ' מותר לגדול אוחרי שהוא מעשה הדיוט, אבל איזלי לא, איזלי רשתות מאי טעמ' אסור כדמפרש, איזלי רשתות כלומ' דבר הבא מן הטווי, תרגום מטוה [שמות ל"ה] כד עזיל, וא' וע' מתחלפין רב יהודה שרא ליה לאמי תנוראה, כך היה שמו, אמי עושה תנורים למיגדל לבנות ולצייר בחרסית שהוא דומה לגדילה, תרגו' מעשה עבות [שם כ"ח] עובד גדילו ושרא לרבא בר עישבי כך היה שמו ושם אביו עישבי, מהולתא, נפה כדאמרינ' בפסחים וביום טוב [כ"ט ע"ב] ובתעניות [ט' ע"ב] איני, באמת שמותר לעשות תנור בחולו שלמועד בתמיה, והתניא בקושיא, לא קשיא בימות החמה מותר, מפני שייבש מיד ויהנה ממנו במועד, הא בימות הגשמים אסור לפי שלא ייבש עד לאחר המועד ונמצא טורח שלא לצורך המועד.
פיס'. [משנה] ועושין מעקה לגג כדמפרש ואזיל, מעקה מפרש בסיפרי [תצא רכ"ט] שיבנה שלשה טפחים על הגג סביב, ואם הוא עץ כמו כן מסככהו שלא יפול ממנו תינוק, מעקה [דברים כ"ב] כדמתרגמי' תייקא, כמו תיק שלספר תורה, שיהו בני אדם שמורים בדבר שהוא בתוך תיבה, ולמרפסת ועושין גג למרפסת, מרפסת שרופסין אותה ברגליהן, מרפסת במסכת עירובין פרישנא לה, בית שבה נכנסין בני העליות כי הוא חוץ לעליות, ואם נפשך לומ' לישמעינן מעקה ואני ידעתי כך דין המרפסת, הפרש יש בין מעקה למרפסת, מעקה למעלה בגג הבית מרפסת בטבלאות ולפיכך איצטריך למימ' תרוייהו, שפין את הסדקין בשליחיד הוא אומ', ולעיל [ה' ע"א] אמרינן והתניא בורות שיחין ומערות שליחיד כונסין לתוכן מים אבל לא חוטטין אותו ולא שפין את סדקיהן כול', ואמרינן התם תריץ הכי חוטטין כול', ואיפשר דשני זה מזה, דהאי מתני' בקירות הבית או בגגות ויש מפרשין שפין את הסדקין שיש בתנור שנתקלקל, ואיכא למיפרך דהשתא אוקימנ' דמותר לעשות תנור, לשוף סדקיו מיבעיא, אלא ודאי בגגין עסיקי' וכך אמרי' עושין מעקה לגג ולמרפסת ושפין אותן הגגין והמעקיות, ומעגילין אותן במעגילה עץ גדול חלק וכבד ייקרא מעגל ובו דשין תאינים כדאמרינן [ביצה ג' ע"ב] לגבי ליטרא קציעות שדרסה על פי עיגול, ודשין בו נמי טיט שיעשו ממנו כדות, וגם דשין בו הסיד, וכך עושין מביא סיד מוגבל ומשליך בגג ומשוה במעגל עד שיהיה חלק, מחלצים פירש בעל הערוך קצול"א בלע' כף שלבנאים והיא מעוקמת ובה מחליקין פני הקירות, הציר כמו הדלת תיסוב על צירה [משלי כ"ו], והצינור חפירה שהציר סובב בתוכו, והקורה (ו)המסגרת, והמנעול מאשקו בלע' והמפתח שיפתח בו המנעול וכולן שלעץ הן שנשברו מתקנן במועד כלאחר יד שלא יעשה מעשה חול, ובלבד שלא יכוין, וכל כבשים כמו דגים קטנים וגדולים ומיני ירקות ופירות שדרכן להיכבש שהוא יכול לכבשן ויתמתקו במועד מותר לכבשן כמעשה דשמואל, [גמרא] היכי דמי מעשה הדיוט בגג רב יוסף אמ' בהוצא ודפנא, במתניתא תנא צר בצרור ואינו טח בטיט, הכל פירשנו למעלה לגבי ומקרין את הפירצה [ז' ע"א] שפין את הסדקין ומעגילין אותן בעץ חלק עגול, אבל לא במחלצים, ומתמהינן במעגילה דטורח רב הוא אמרת מותר ביד שמַשְוֶנ0ה ביד, וברגל שבועט על הסיד או הטיט ברגל מיבעיא, ותריץ הכי קאמ' כעין מעגילה שמשוה יפה, אבל לא במעגילה ממש דטורח סגיא.
פיס'. הציר כול', ורמינהי עד ימיו של(רבן) יוחנן כהן גדול היה פטיש מכה בירושלם כדאיתה בסוף מסכת סוטה [מ"ז ע"ב], והתם בסוטה עד ימיו היה מכה בפטיש בחולו שלמועד וקשיא למתני' דאמרינן עד ימיו (היה מכה בפטיש בחולו שלמועד וקשיא למתני') אין מיכן ואילך לא היו מכין, קשיין אהדדי, דקא סלק' דעתין עכשיו כל הנך דתנינן במתני' הציר והצינור וכולן בכלי ברזל הן, ופריק רב הונא לא קשיא הא בדנגרי מותר, שעושין מעשה חרש במעצר הא בדנפחי אסיר ומתנית' בשלעץ כדפרישנא במשנה, בדנפחי שלברזיליים, ועל שם שנופחין בנודות לחמם הברזל נקראו נפחי מתקיף לה, להא דרב הונא דתריץ הא בדנפחי הא בדנגרי, קלא רבה בברזל על הסדן אסור קלא זוטרא שרי, אלא אמ' רב חסדא הא במגלי שרי, הא בחציני אסור, מנל הוא סכין גדול צידו אחד שיניים שיניים וצידו אחד חלק כאידך דגרסינן בחולין [ט"ו ע"ב] גזירה דילמ' אתי למיעבד באידך גיסא, שאם תתיר לו בחלק גזרינן דילמ' אתי למישחט באותו הצד שנוסר בו העצים, רב פפא אמ' כאן קודם גזירה, מתנית' קודם גזירה ואפי' היו הציר וכולהו בכלי ברזל מותר, והא דסוטה אחר שגזר עליו יוחנן כהן גדול, ופריק רב אשי פירוקא אחרינא מתני' דמשקין ודסוטה לא קשיין אהדדי ובעניין אחר מתרץ הא ר' יהודה אליבא דידיה בעי שינוי בין מגל לחצין, פי' חצין מעצר [ירמיה י'] כי הוא תרגומו, והוא מנארא בלע', הא ר' יוסי לא בעי שינוי ומתיר, והיל' כוותיה, דאמ' ר' יצחק בר אבא מאן תנא שינוי במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי, ומסתמא מאן בר פלוגתיה דר' יוסי ר' יהודה, ועוד בהדיא תנן בריש פירקין דלקמן בסמוך מי שהפך את זיתיו כול' טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד דברי ר' יהודה, הא בהדיא ר' יהודה בעי שינוי בדבר האבד, ר' יוסי אומ' זולף וגומר כדרכו, הא ר' יוסי בהדיא לא בעי שינוי ופשוט מהכא מאן אמ' מעשה הדיוט וכל הנך חומרי ר' יהודה ומאן התיר אליבא דר' יוסי, אמ' רבינא כמאן מדלינן האידנא קבוותא דדשי בחולא דמועדא כמאן כר' יוסי, קבוותא מסגרות הדלת, כמו בריח הדלת כבד וזולתו לסגור בו, ולא ידענא מאי קאמ' דהא אמרי' בעירובין לגבי שבת בפרק בתרא [ק"ב ע"א] ההיא שריתא דהוות בי ר' פדת דהוה מדלו לה בי עשרה ושדו לה אדשא ולא אמ' להן ולא מידי, ההיא אסיתא דהואי בי מר שמואל, ואיני יודע אם משייש אם מנחושת היתה, דהוות מחזקא אדרבא, ט"ו סאין, שרא מר שמואל למישרי אדשא, אמ' הרי תורת כלי עליה, ואיפשר לפרש מדלינן מתקנינן, כלומ' מותר לעשות בריח חדש לדלתות, כמו שפירשנו למיגדל תנורא לעשותו, לערוך. כי לא יפול לשון גדילה אלא בחוטים וחבלים, ודלייה, הרמה, כמו דלי עיניה [שבת קנ"ו ע"ב] הרים, מלשון דלה דלה לנו [שמות ב'] נ"א כוותא, והוא הפירוש, כלומ' חורי הבריח יתקנם לבריח שיכנס בהן, פ"א מסמר שנשמט מחורו מכה עליו בפטיש והיינו כר' יוסי דלא בעי שינוי, ועל הכאת פטיש קיימינן, והאי מסתבר מכולן.
פיס' וכבשין שהוא יכול כול', בדיתא לבאי, נהר ששמו בדיתא, לבאי צף וגדל, נ"א פומבדיתא ולא גרסי' לה אלא בדיתא, ואי גרסי' לה מפרשינן ליה פום בדיתא פי הנהר, נ"א פומבדיתאי לבאי, אנשי פומבדיתא לקחו אמות המים מן הנהר כשגדל והיה דבר זה בחולו שלמועד, ולאחר יום או יומים חסרו המים ונשארו הדגים באמות, אזול כולי עלמא צוד אייתו כל בני העיר הלכו וצדו והביאו דגים, פי' כוורי דגים בכל התלמוד, שרא להו רבא לקנות מהן הרבה ולוכל ולמלוח הנותר, ולמימלח מינייהו דסבירא ליה במתני' דתנן וכבשין שהוא יכול לאוכלן כול', אמ' ליה אביי לרבא והא אנן תנן כול', דמשמע במועד אין להותיר חוץ למועד אסור, אמ' ליה כיון דמעיקרא לאכילה אייתינהו והרי כבר אכל מהן והנותר אסור לאבדו בידים דמדמינן ליה לסחורה האבידה דקיימ' לן כל דבר אבד מותר לטרוח בו במועד, ומידי דהוה אבהמה מסוכנת ביום טוב [ביצה כ"ה ע"א] שכיון שיכול לוכל ממנה כזית שוחטה ואע"ג דקאי ביום טוב האחרון שלחג ונמצא הנותר לחול ומותר, איכא דאמרי, יש אומ' התיר להן לצוד ולהביא, כל שכן לקנות כל מה שיוכלו למלוח ולהניח, אמ' ליה אביי כול', אמ' ליה הני מיתאכלי אגב איצצא, יאכלו אגב דוחק, איצצא כמו אצים [שמות ה'], כי הא דשמואל עבדין ליה שיתין איצצי ואכיל, כלומ' מביאין דגים וימלחו אותם וידחקום בכלי כבד הרבה ובועטין מלמעלה פעם אחרי פעם עד שיתראו כישנים ואוכלין בו ביום, רבא הלך לבית ראש גלות, לנשיא ישראל קורין ראש גלות, כלומ' ראש יש' המפוזרים והמוגלים, בר שפיר, כך היה שמו, אייתו לקמיה ההוא דג, ידוע היה, כי אין אומ' ההוא אלא על דבר ידוע, אינמי אורחא דתלמודא לאישתעויי הכי, תילתא כול', שליש מבושל במים, ושליש מלוח אגב איצצא, חי שרמסוהו ודחקוהו בו ביום, שליש צלי, כל הני להודיע שאצצא כדמות מבושל הוא ולטרית דמי, אמ' רב(א) אמ' לי אדא ציידא, כוורא עיצה לימדו אדא ציידא לרב, אם תרצה שיועילך ולא יזיקך הדג הניחהו עד שיסרח, דומיא דהך דחולין [ס"ז ע"ב] אתלע לי ואנא איכול, ויש מפרשין סמוך למיסרחיה, סמוך לבטן, שיתחיל לסרוח תחת הראש שבין הראש ובין הבטן, מעלי הוא יותר טוב, ואמ' רב אמ' לי אדא ציידא כוורא תחלי וחלבא, אם תאכל דגים, תחלי כמין חרדל ובלע' משתורסי, ובלשון ישמעאל חב אל רשאד, ויש מפרשי' תחלי תמרים כמו שאמרנו למעלה [י' ע"ב] תוחלאני, או חלב, ליטעון גופא ולא ליטעון פוריא, כלומ' בעת שתאכל דגים הרבה קום והלך לכאן ולכאן כדי שיתאכל בגופך, דומיא דהך דנדרים עד מיל עד פרסה. וכן תחלי ומסתברא דתחלי תמרים שהרי כבידים דומיא דדגים, אבל ירקות כדמות חרדל חריפים הן ומעכלין המאכל, וכן האוכל הרבה מהחלב, אלה שלשתן כבידים בבטן ולפיכך אל תאכלם ותישן אלא לך וטייל שלא יזיקך, פוריא, המיטה כמו אפיריון עשה לו, ואמ' רב אמ' לי אדא ציידא, כוורא, הדג אם תאכליהו צליהו באחוה במלח ואסקוה באבוה במים לאחר שצלאו יטליהו בקערה מליאה מים קרים, שהמים אב הדג שמן המים נברא דכת' [בראשית א'] ישרצו המים וגו', אוכליה בבריה, וטבול במרק היינו ציר שמנונית הדג הוא והוא בנו שיוצא מן הדג ואכול, פ"א באחוה לגבי גפן איתמר, בשליהו ביין, ואסקיה באבוה ויהיו העצים שלגפן, ואוכליה בבריה, בן היין היינו חומץ, ואמ' רב אמ' לי אדא ציידא דג ותמרים וחלב שתה מים ולא יין, או יין והיזהר מן השכר, כלומ' אם לא תאהב המים ולא איפשר לך בלא יין שתה יין אבל שכר בין תאהבהו בין לא תאהבהו אל תשתהו כלל שיזיק אחר הדגים, שכר פעמים שהוא מתמרים פעמים שהוא משעורים פעמים מחיטה פעמים מתפוחים, ואלה הרפואות והעצות שלמד אדא ציידא לרב כמנהגם בעתם ובמקומם, וכן כל רפואות שבתלמוד כן דתם ומנהגם ואוירם וזמנם, אבל אנו כפי זמנינו ומדינותינו, וכולן הפך לנו אל תעשה אלא כמנהג בני עירך ווסתך ואז טוב לך.
<h2>דף יא:</h2>
[משנה] מי שהפך את זיתיו ואירעו אבל או אונס, שחבט את זיתיו מאילנותיו לטחון אותן להוציא מהן שמן ואירעו אבל שמת לו אחד משבעת מיתי מצוה כדבענן למימר לקמן בפרק בתרא [כ' ע"ב] כל שכהן מיטמא להן אדם מתאבל עליהן, או אונס, מלכות או חולי ויש מפרשין כי פירוש אונס שהטעוהו פועלים, ולא יתכן משום דתנן או שהטעוהו פועלים, כגון שהשכירן להשלים זיתיו קודם בוא המועד ונתעצלו ונכנס המועד מה תקנה יש לו, טוען קורה ראשונה בחולו שלמועד ומניחה בבית הבד כמו שהיא עד לאחר המועד דברי ר' יהוד' דבעי שינוי בדבר שיש בו הפסד, ר' יוסי אומ' זולף וגומר כדרכו, זולף סוחט ועוצר ומכביד בבית הבד (כמו שהיא עד לאחר המועד דברי ר' יהודה דבעי שינוי בדבר) על זיתיו, וגומ' וישלים כדרכו, שאם לא יעשה כן יתייבשו במקומ' ויפסיד יותר מן החצי ופעמים הכל.
[גמרא] פתח באבל דקתני מי (שהלך) [שהפך] את זיתיו ואירעו אבל ולא סיים דברי אבילות בפני עצמה ודברי מועד בפני עצמו אלא פסיק ותני להו בהדדי, ליתני יניחינה אחר אבלו, ופריק רב שישא בריה דרב אידי זאת אומרת זאת המשנה אומרת דברים המותרין בחולו שלמועד אסורין בימי אבלו, ורב אשי פריק פירוקא אחרינא, לא מיבעיא קאמ', לא מיבעיא ימי אבלו דמדרבנן כול', דהא לא אשכחן בתורה אבילות אלא יום אחד דכת' [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, היום אני אסור ומחר מותר, אבל שבעת ימי אבילות חכמ' תיקנום, אלא אפי' חולו שלמועד דאיסור מלאכה מדאוריתא במקום פסידא שרו רבנן, איסור מלאכה מדאורית' כדשקלינן וטרינן במסכת חגיגה פרק אין דורשין בגמ' בית שמי אומ' מביאין שלמים [ואין] (ו)סומכין עליהן [י"ח ע"א], תנו רבנן את חג המצות תשמור, לימד על חולו שלמועד שאסור בעשיית מלאכה, וכולהי תנאי אוקמוה הכי, וכתבתיה נמי בראש פרק משקין, רב אסי אמ' כול', חזי ליה שמן לסיכה במועד והוא הדין לאכילה, אלא אגב דבעי למימר אבילות ואבל אסור בסיכה, אמ' נמי סיכה כדבענן מימר קמן [כ"א ע"א] אבל אסור בסיכה בתוך גמ' דהקובר את מתו תנו רבנן אילו דברים שאבל אסור בהן וכול', תניא כוותיה דרב שישא בריה דרב אידי, אילו דברים העושין פועלין לאבל בשבעת ימי אבלו, זיתיו להפוך יש מפרשין מהפכן כשהן במעטן, ויש מפרשין להפיל מן האילן, וכדו לגוף, אם יש לו כדות וחביות מליאות יין ושמן או דבש סותמין אותן שלא יתקלקלו, לגוף, כמו צמיד פתיל [במדבר י"ט], מגופת שייע תרגום, יגיפו הדלתות [נחמיה ז'], פשתנו לעלות מן המשרה שלא יתעפש ויכלה ויאבד במים וצמרו לעלות מן היורה קלדרא בלעז, אם צבע הוא ויש לו צמר ביורה ופגעו אבל מעלין לו משם, ומרביצין פותקין מים לשדהו משתגיע עונתו לאמת המים כי יש מנהג בהרבה מקומות שחולקין הנהר מעט מעט כל אחד לשדה ופעמים שיביאו הנהר כול' אם הוא קטון ויגיע לכל אחד עונה בחודש או פחות או יתר, ר' יהודה אומ' כול', וכולהו משום פסידא, ומדאמרי' העושין לאבל שמעינן מינה על ידי אחרים אבל הוא בעצמו לא, והיינו דרב שישא דאמ' זאת אומרת דברים המותרין בחולו שלמועד, שכל אילו שאמרנו זיתיו וכדותיו וכול' אדם מותר לעשות בידו בעצמו בחולו שלמועד, אבל אבל הוא אסור והיינו דרב שישא, ר' יהודה אומ' אף זורעין לו שדה נירא, סיפא דברייתא היא דמסייעא לרב שישא עד בביתו לא יעשה בבית אחר יעשה, שדה נירא, שדה חרושה, תרג' עול [במדבר י"ט] ניר, ושדה העומדת לגדל בה פשתן, שאם לא ישקנה תיפסד, אמרו לו חכמ' צמרו וזולתו מותר דאיכא הפסד, אבל שדה נירא אם לא תזרע פשתן כול' בכיר מוקדם, אפיל מאוחר, רבן שמעון בן גמליאל אומ' קולא אחרינא זיתיו להפוך ואין שם אומן אלא הוא כול', הרי זה יעשה בצינעה משום ולזות שפתים הרחק ממך [משלי ד'], שהרואה אומ' קץ הוא במצות חכמ' ואינו רוצה לכבד מיתיו, היה ספר זה האבל, ספר מגלח שיער תרגום ויגלח [בראשית מ"א] וספר, או בלן רוחץ בני אדם במרחץ, בלשון ישמעאל חכך, והגיע עת הרגל ואין שם אומן אלא הוא ונמצאו הרבים צריכין לו הרי זה יעשה אפילו בפרהסיא שהרי זה נכנס וזה יוצא ולא מהני לי צניעות, מיהו כל מה שיוכל לסתיר ולשנות יעשה, האריסין שלוקחין שדה ויתנו לבעליה שליש או רביע או פחות או יותר בכל שנה, החכירין הלוקחין שדה בקבלנות לשנה אחת כדאיתא בבבא מיצעא, הרי אילו יעשו וצריכי ליה כולן, והחמרין והגמלין והספנין חמר מנהיג חמורים והולך בהן ממקום למקום והגמלין מנהיגי גמלים והספנים הרי אילו לא יעשו מנהיגי הספינות הולכי ים, יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים, לא יעשו כשהן אבלים, ואפי' במקום פסידא לא יעשו, לא ילכו לא במדבר ולא בים, אם היו מוחכרין כגון שקיבלו (עליו) [עליהם] חמורים או גמלים או ספינות לנהוג אותם לשנה או לשנים או ליותר, אינמי היו שכירים בשנים ואירעם אבל יעשו מפני שהן כדמות אנוסין, שכיר יום אפי' יצא מעירו כשהוא אבל והולך לעיר אחרת בתוך שבעת ימי אבלו אסור לו להשכיר עצמו עד עבור שבעת ימי אבילותו, היתה מלאכת אחרים בידו אע"פ שקיבולת, קס"ד דהכי קאמ' אע"פ שקיבולת היא עליו ואם יניחינה תפסד לא יעשה, ואקשי' אע"פ שקיבולת ולא מיבעיא שאינה קיבולת, אם אינה קיבולת יעשה בתמיה', אדרבה קיבולת כדידיה דמיא ואסיר ומאי קאמ' ופרקי' אלא בין קיבולת כגון בגד לאריגה וצמר לצביעה וכסף לטבעות, ובין שאינה קיבולת אלא עושה ומוכר לא יעשה דהא הכא בקיבולת ליכא פסידא פ"א שכיר יום אחמורו קאי, המשכיר את חמורו אפי' על מנת שילך ויבוא ללון באורות אדוניו אסור שכל הפוגע בחמורו שלאבל אומ' בהמת פלוני עושה מלאכה, ורחוק הוא דהא שכיר יום תני ולא שכירות יום, היתה מלאכתו ביד אחרים ויעשוה בביתו לא יעשה, אסור ולא יניחם לעשות, היתה מלאכתו ביד אחרים, בבתי אחרים יעשה כלומ' מותר לעשותה מריון בריה דרבין ומר בריה דרב אחא בריה דרבא הוה להו גמלא, פי' זוג שוורים, והיה שור אחד למריון ושור אחד (שלרב) [של מר בריה דרב] אחא שהיו רגילין לחרוש בהן לעצמן ולהשכירם לאחרים, איתרעא ביה מילתא, חל על מר בריה דרב אחא אבילות, פי' מילתא כאומ' דבר מי הוא, מילתא מתפרשת כפי העניין, כמו עבד מילתא לגבי הקזה [שבת קכ"ט ע"א] פירשנוהו שם הקזה, שדר מר בריה דרב אחא בריה דרבא ופסקיה לגמליה, כלומ' ולקח שורו ונפרד מן מריון חבירו בעבור שהוא אבל שלא יאמרו בהמת פל' עושה מלאכה בימי אבלו אמ' רב אשי ולאו מר בריה דרב אחא גברא רבא כול', והתניא בהדיא מתורצת אם היו מחוכרין או מושכרין אצל אחרים כול', וכיון שהוא חבר עם מריון הוה ליה כמוחכר ומושכר ומותר ולא היה לו להיפרד מחבירו שהרי מפסידו מכיון שהצמד רגילין ביחד, והוא מר בריה דרב אחא סבר אדם חשוב שאני ודאי יודע היה מר בריה דרב אחא האי מתניתא ומותר אלא עשה בשביל שהוא אדם גדול וכל חכם מחמיר על עצמו ולזות שפתים הרחק ממך, וכן מצינו התם [ביצה כ"א ע"ב] (אמ' להן) [אמרו לו] מה נעשה לבית אביך שמחמירין על עצמן ומקילין על כל ישר'.
<h2>דף יב.</h2>
אמ' שמואל מקבלי קיבולת כול', גוים שקיבלו מישר' שיבנו לו בית מחוץ לעיר בתוך התחום אסור משום לזות שפתים, אמ' רב פפא כולה מפרש ואזיל ודיוקא ומסקנא כרב משרשיא, והאי מימרא דשמואל שייכא בין באבל בין בחולו שלמועד, ואם נפשך לומר היתה מלאכתו ביד אחרים בבית אחר, שאני בית משדה דבשדה מיפרסמא מילתא, מר זוטרא בנא אפדנא, לשון בית ואוהל כמו ויטע אהלי אפדנו [דניאל י"א], ויש מפרשין פלטורין רחב כי אפדנא לשון רוחב, אדם חשוב שאני ומחמיר על עצמו אע"פ שמותר הוא אלא משום שלא ידמו עמי הארץ מילתא למילתא ומתירין האיסור והא דמר זוטרא בחולו שלמועד היה מעשה, ואיכא דאמרי סיועי סייוע(ו)ה עבדי דמר זוטרא בתיבנא בהדייהו, עם הבונים ולפיכך קנס עצמו מבוא שם בתוך פלטורין זה. רב אחא שרא לאכוונגרי דבי ריש גלותא כול', אכוונגרי הם שמשי המלך, ופירש בתשובות כואן שולחן, גאר מלך בלשון פרסי, כלומר מסדרי שולחן המלך, ויש מפרשין לשון נגרות כלומ' נגרי דבי ריש גלותא התיר להם לעשות רגלי השולחן, פדישטל"י בלעז, אמ' רב אחא כיון דלאו אגרא קא שקלי כיון שלא יקחו שכר, שרשויי הוא דקא מישתרשי ליה לריש גלותא ולית לן בה שרשויי לשון הנאה ודורון דמותר ליש' לקבל מנחה מן הגוי אפי' ביום [טוב] וכל שכן בחולו שלמועד, כלומ' כיון שהוא כמביא מנחה להן לעשות, אכוונגרי פרסיים היו ולא ישר', תנו רבנן מקבלין קיבולת במועד לעשותה אחר המועד שהרי אין כאן אלא תנאי ודיבור בעלמא ולפיכך מותר לאחר המועד, ובמועד אסור, כללו שלדבר, כמו קצרו וקצבו של דבר, כל שהוא עושה כול', כגון הך דגרסי' בפירקין דלעיל [י' ע"א] לנקורי ריחיא ולמישקל טופרי ולמיבני איצטבא וכולן, וכל שהוא אינו עושה כגון לחרוש ולזרוע וכל הנך דאמרי' לעיל שאסור לעשותן אסור לו לומר לגוי לעשותן, תניא אידך מקבלין קיבולת כול', ובלבד שלא ישקול אם הוא כסף או זהב או משי לצבוע, וכולהו משום חשדא ומשום עובדין דחול, ולא ימדוד אם הן יריעות לצבוע אותם וכיוצא בהם דבר מדידה הוא, ולא ימנה אם הן כלים לתקן אותן, אלא יצורו אותם עד אחר המועד, כדרך שהוא מונה בחול עד הנה פירש דבריו, תנו רבנן אין מרביעין כמו לא תרביע כלאים [ויקרא י"ט], אין מעלין חמור על חמורה ולא סוס על סוסיא כיוצא בו אין מרביעין בבכור משום שנ' [דברים ט"ו] לא תעבוד בבכור שורך, כיון שהרביע על הפרה נמצא שעשה בו עבודה, אבל פטר חמור שלכהן עושה בו כל צרכיו, ולא בפסולי המוקדשין, כגון כבש עולה שנפל בו מום ונפסל אסור להרביעו על כבשה, והוא הדין לשור שלמוקדשין בין שלעולה בין שלשלמים אם נפל בו מום ונפסל אסור להרביע בו, אין מרביעין לפי שהיא מלאכה שצריך לאחוז הנקיבה ולטרוח עם הזכר והרי היא מלאכה וטירחא יתירא, תנייא אידך, ברייתא אותה, ויש מפרשין תניא זו כתרגו' מי האיש הלזה [בראשית כ"ד] מאן גברא דיכי, וכן קירייתא דך דעזרא [ד'], אין מרביעין בחולו שלמועד ר' יהודה אומ' חמורה שתבעה מרביעין עליה בשביל שלא תצטנן, דרך הוא לאתון שמבקשת להיבעל בשריפות ומחזרת אחרי החמור בעת תאוותה, מרביעין עליה שלא תתקרר ותתבטל מתאוותה והרי היא כדבר האבד ופסידא יש בה אם לא יעשה, ושאר כל הבהמות מכניסין אותן לבקרות פי' לבקרות לדיר כגון גדרות צאן נקרא בקרות, ויתכן לפרש דיר שלבקר ממש מכניסין שם גמלים זכרים ונקיבות וכן סוסים וחמורים ומריאים והן נרבעין מאיליהן, תנו רבנן אין מדיירין שדה בחולו שלמועד, כלומ' אין מביאין כבשים ועזים בשדה כדי שימלאוהו דומן מצאתם, ואם באו מאיליהן הבהמות לשדה מותר דהוה ליה כמטר שיורד לרוות השדה, ואין מסייעין אותן, ואין עוזרין אותן, אם התחילו להיכנס אין מגזמין עליהן שיכנסו לפנים בשדה יותר אלא יניחן ואם יכנסו יכנסו, ואם לאו דייו בכך, ואין מוסרין, ואין נותנין להן לבהמות שומר לנער צאנם, לנער כמו המנער את הקדירה [חולין ק"ח ע"א] כלומ' שלא יניחם מעט במקום זה ואחריכן יוליכם למקום אחר כאן מעט וכאן מעט עד שיזדבל כל השדה, היה שכיר שבת, שבעת ימים, שכיר חודש שכיר שנה שכיר שבוע, שבע שנים שבוע שלשמיטה ייקרא שבוע כול', אם היה מושכר זה האיש להביא בהמותיו לשדות בשבוע או בחדש כדפרישית לעיל מסייעין אותו שהרי אמרנו לעיל ואם היו מושכרין או מחוכרין מותר, ר' אומ' סיפא דברייתא היא בשבת כול', כלומ' אדם שהכניס בהמותיו בשדה חבירו ביום השבת בטובה, מחזיק לו בטובה עד שישלם לו טובה, ביום טוב במזונות, כלומ' יקראוהו לרועה ויתן לו לוכל ואין כאן גזירה שמא ירבה בשבילו שהרי שניהן ישראלים ומותר (לבטל) [לבשל] בשביל ישראל כל היום ולא אסרו אלא לגוי שנמצא בטורח בחינם ביום טוב, במועד, בחולו שלמועד בשכר, נותן לו מעות שכר טורחו עם הבהמות לנערן בשדה, אמ' רב יוסף הלכה כר' ולא כתנא קמא.
פיס'. וכן מי שהיה יינו בתוך הבור זולף, יש מפרשין ירוס מים על הענבים, ויש מפרשין זולף מריק מן הבור אל החביות, וגומר לדרוך הענבים שבגת ומכניסו ליין לתוך דותותיו, וגף וסותמן בסיד לפי דרכו ומנהגו בחול דברי ר' יוסי כול', וצריכא לאשמועינן שמן ויין, דאי אשמעינן קמייתא היינו מי שהפך את זיתיו בהך אמ' ר' יוסי מותר משום דמישחא נפיש פסידא דידיה שהרי בד שלזיתים שוה עשר שלענבים, ועוד אם יניח הזתים במעטן יותר על זמנן יתייבשו ויפסיד הפסד גדול, אבל חמרא דלא נפיש פסידא דידיה אימא מודה ליה ר' יוסי לר' יהודה שאסור קמ"ל דלא מודה ליה, ואי אשמעינן בהא בהא קאמ' ר' יהודה דבענן שינוי, אבל בהך דמישחא דנפיש פסידא אימא מודי ליה ר' יהודה לר' יוסי דמותר צריכא, הוצרך לשנות שניהן, אמר ר' יצחק בר אבא מאן תנא שינוי מלאכה במועד בדבר האבד דלא כר' יוסי, מסורת זה ר' יצחק בידינו כל מתנייתא סתימתאה דתניין שינוי במועד דע שאינה שנוייה אליבא דר' יוסי, אמ' רב יוסף הלכה כר' יוסי והוצרך רב יוסף לפסוק הלכה כר' יוסי לפי שיש מי שאינו מודה על ההוא כיול דכיילינן במסכת עירובין דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, בפרק מי שהוציאוהו [מ"ו ע"ב] בגמ' מי שישן בדרך ולא ידע כול', התם שקלינן וטרינן ואמרינ' ר' יעקב ור' זריקא אמרו הלכה כרבי עקיבה מחבירו כול', ובסוף אמרינן אלא הכי קאמ' הני כללי לאו דברי הכל נינהו דהא רב לית ליה ה(נ)ני כללי לפיכך איצטריך רב יוסף לפסוק הלכה כר' יוסי, דאי קיימא לן דהך כללא אליבא דכולי עלמא הוא ממילא ידעינן דכל היכא דפליגי ר' יוסי ור' יהודה הלכ' כר' יוסי, בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק מהו למישעי חביתא דשיכרא בני המדרש שאלו מרב נחמן מהו לטוח פי החביות שלשכר בחולו שלמועד, אמ' להו רב נחמן בר יצחק לתלמידיו סיני אמ' הלכ' כר' יוסי דאמ' וגף כדרכו, רב נחמן בר יצחק תלמיד רב יוסף היה, (והיה) [והיו] בני התלמוד קורין לרב(ו) יוסף סיני משום דהוה דייק משניותיו כאילו קיבלם מהר סיני מפי הגבורה, וכן מצינו בסוף מסכת ברכות [ס"ד ע"א] ובסוף מסכת הוריות [י"ד ע"א] סיני ועוקר הרים קמא להו שעתא, הי מינייהו מליך שלחו להו סיני קדים דהכל צריכין למרי חיטיא, דרב יוסף קרי אנפשיה ורוב תבואות בכח שור, כשם שלא ימצאו תבואות אלא מכח השור, כך אני לא יימצאו המשניות מדוייקות אלא (כפי') [בפי] שאני נקרא בלשון שור דכת' ביה ביוסף [דברים ל"ג] בכור שורו הדר לו, ופעמים שפירוש סיני סיני ממש, כאידך דאמרינן במסכת שבועות [מ"ו ע"א] חזרה שבועה לסיני, כלומ' להקב"ה שנתן תורה בסיני ונעשה כדכת' באוריית', אימור דאמר(ו) בני המדרש הקשו לרב נחמן בר יצחק בחמרא, שאם לא יכסינו יתקלקל, בשיכרא מי אמ' רב יוסף הלכה כר' יוסי והשיבן רב נחמן בר יצחק חמרא למה תאמרו כי מותר לכסותו משום דנפיש פסידיה, שיכרא נמי אם לא יכסנו יש בו הפסד דאמ' אביי אמרה לי אם בר שית סאוי, שכר הנעשה משש סאין ושיע, ופי החביות מוטח. תרגום וטח את הבית [ויקרא י"ד] וישוע ית ביתא, כך הוא יפה כאותו השכר שנעשה משמונה סאין, אלמא הכיסוי מועיל לשכר והפסד הוא אם לא יכסוהו, אמרה לי אם, אביי לא היה לו אב ואם שכן פורש בפרק קמא דקידושין [ל"א ע"ב] לגבי כיבוד אב ואם עיברתו אמו מת אביו ילדתו אמו מתה היא, ואקשינן התם והאמ' אביי אמרה לי אם, ופרקינן ההוא מרבנייתיה הואי, וכן היה לאסתר המלכה בפרק קמא דמגילה [י"ג ע"א].
וכן מי שהיה יינו בגמ' מפרש וצריכא, בתוך הבור ביקב, ואירעו אבל, ואבל אסור בעשיית מלאכה מדרבנן לקמן בפרק בתרא [ט"ו ע"ב], או אירעו אונס, תרגו' מקרה מערע, כלומ' קראהו אונס וכן וקראהו אסון [בראשית מ"ב] לימודים, טבלאות ומכסה היקב בשביל שלא יחמיץ היין שבתוך הבור.
אמ' רב חמא בר גוריא אמ' רב הילכות מועד כהילכות כותים כול', כלומ' ככותים שאין למידין דבר מדבר גזירה שוה כחכמ' אלא רודפין אחרי הכתוב בחומש ולא יוסיפו שום דיבור, כותים הם שעבדו תרנגול דכת' [מ"ב י"ז] ואנשי כות עשו את נרגל, ופירשוהו במסכת סנהדרין [ס"ג ע"ב] נרגל זה תרנגול זכר, וגירי אריות הן כמפורש במקומו, למאי הילכת' הילכות מועד כהילכות כותים אמ' רב דניאל בר רב קטינא אמ' רב לומ' שהן עקודות ואין למידות זו מזו דאמ' שמואל זופתין כוזתא פך קטן, ואין זופתין חביתא דות ופיטם וכד, רב דימי מנהרדעא אמ' איפכא, מר רב דימי חייש לפסידא, ומר היינו שמואל חייש לטורח כלומ' זפיתת חבית טורח הוא במועד, ורב דימי סבר משום הפסד מותר לזפת כל כלי בין כלי קטון בין כלי גדול, אמ' אביי נקיטינן קבלה בידינו מרבותינו הילכות מועד כהילכות שבת [י"ב ע"ב] יש מהן פטור אבל אסור, ויש מהן מותר לכתחילה, כהילכות שבת, בשמעתא קמייתא דמסכת שבת [ג' ע"א] מפורש בהדיא, ומי איכא בכולה שבת פטור ומותר, והאמ' שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, כלומ' כל היכא דגרסי' במסכת שבת פטור, פטור הוא מהביא חטאת ואסור הוא לעשות כן לכתחילה כגון [שם צ"ב ע"ב] ועשה אחת הא שנים שעשאוה פטורין, פטורין הן מהביא חטאת אבל אסור להן לעשות כן לכתחילה, בר מהני תלת דגרסינן לה בפרק האורג [ק"ז ע"א] דפטור ומותר, פטור מכלום, ומותר לעשות כן לכתחילה צידת צבי המפיס מורסא בשבת כול', הצד נחש בשבת, והתם מפרש לה בשילהי האורג יפה יפה, וכן הילכות מועד יש מהן מותר לכתחילה כגון הנך דגרסינן לעיל [י' ע"א] בגמ' מכבשין עד סוף הפרק, ויש מהן פטור אבל אסור, כל מלאכה שיעשה במועד בשוגג פטור ובמזיד אסור, דבשבת גופיה בעי חטאת, ובמועד ולא כלום.
<h2>דף יב:</h2>
רב הונא חצדו ליה חצדא כול', איתיביה כול', אבל במחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור, ואם אין לו מה יאכל כול', ואתה ראש גלות, ויש לך מה לוכל, אמ' ליה אבוה יחידאה היא, הך ברייתא דמותבת מיניה טוחנין קמח כול', ולא סבירא לן כוותיה, דלא נתרצה בבית המדרש ואין הלכה כדברי יחיד עם הרבים דכת' [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, ומניין כי היא כדברי יחיד דתניא כלל אמ' רבן שמעון בן גמליאל כול' והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור הא למדת שרבן שמעון בן גמליאל שנאה ולא רבים, אמ' ליה רבה בנו אומ' ר' יוסי היא ידוש בפרות, דהא גרסי' לעיל [י"א ע"א] אמ' ר' יצחק בר אבא מאן תנא כול', אמ' ליה רב הונא אביו הכי נמי כיון דכל יומא, כלומ' בשאר ימים בעלמ' ובחול לא בפרות דיישי, כי יש שידושו בטבלאות כגון עוזא דטורבל או בחמורים או בסוסים ולא בפרות דווקא האידנא לאו שינוי הוא ולעולם ר' יוסי ומפי יחיד נישנית ולא סבירא לן כוותיה, תנו רבנן טוחנין קמח במועד כלומ' טוחנין חיטה לעשות קמח וכן קחי ריחים וטחני קמח [ישעיה מ"ז], קוצצין עצים לצורך המועד, לבשל בהן לכבוד מועד, מטילין שכר והנה היה צריך למימר למה לי כולי האי לתרץ איצטריך דאי אשמעינן כול', אלא שכן דרך התלמוד כשיש טעם לרבות מרחיב שמעותיו וכשאין לו שותק, וכן בהרבה מקומות אמרינן זה הכלל לאייתויי מאי, ופעמים לא יאמר זה הכלל כלל, וטעמא כדאמינא, ובלבד שלא יערים, יטחן הרבה, ויקוץ עצים הרבה, ויטיל שכר רב כדי שיניחיהו אחר המועד, ורמינהי מטיל שכר כול', עד אע"פ שיש לו ישן מערים, קשיא הערמה אהערמה, ואיתוקמא כתנאי, ומסתברא כתנא קמא ובלבד שלא יערים, רב חצדו ליה חצדא, תרג' וקצרתם את קצירה [ויקרא כ"ג], ותחצדון ית חצדה שמע שמואל בנהרדעא וכעס על רב ונראה לו קשה, ומתמהי' לימא שמואל כיחידאה סבירא ליה, כהך ברייתא דאותיב מינה רבה לרב הונא אביו והמחובר לקרקע אפי' כולו אבד אסור, ומהכא נמי ילפת דיחידאה היא דהא בהדיא קרי לה יחידאה, ומתרצינן לא לעולם לא סבירא ליה לשמואל כיחידאה, אלא מפני שאמרו לו קצירת חטים היתה, שהחטים אם יעמדו קמה לא יתקלקלו, אבל השעורים שנתבשלו אם לא יקצרם יתפרכו ויאבדו, ורב מאי טעמ' לא המתין עד אחר המועד, אין לו מה יאכל הוה, ושמואל לא סיימו קמיה, מי שאמ' לו ראיתי שקצרו חטים לרב במועד לא השלים הדיבור לפני שמואל, ועשה רב כן מפני שלא היה לו מה לוכל, אינמי אע"פ שהשלימו הדיבור לפניו ואמרו לשמואל רב צוה לקצור בחולו שלמועד מפני שלא היה לו מה לוכל ואפי' הכי כעס שמואל מפני שהיה רב אדם גדול בישר' שלא ילמדו עמי הארץ לעשות כן לכתחילה, ר' יהודה נשיאה בן בנו שלרבינו הקדוש היה דקרו ליה בפרק אין מעמידין במסכת ע"ז [ל"ז ע"א] בי דינא דשרו מישחא, ואגב קפידא נקט ליה תלמודא הכא, נפק בחומדתא דמדושא בשבת, ואישתי ממיא דאחים קפילא ארמא בחול, חומדתא, טבעת נחמדת, כדאמרינן [שבת קל"ח ע"א] מנקיט אביי חומדי מתנית' ופירשנוהו מחמדי המשניות, מדושא, אלמוגים, יש מפרשין טבעת היתה שלאלמוג שהוא אדום הרבה ויפה מאד, ובה אבן יקרה חותם יפה, שמע ר' אמי שהיה כהן וכעס מפני שהיה אדם גדול, ובמסכת ביצה פרק אין צדין [כ"ז ע"א], ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא כול', שם תבין כי ר' אמי היה כהן, וכן במסכת בכורות, וכן במסכת מגילה [כ"ב ע"א] דאפי' ר' אמי ור' אסי דהוו כהני חשיבי דארעא יש' כייפי ליה לרב הונא כפופין היו לפני רב הונא בפרק בתרא, אמ' רב יוסף מאי טעמ' כעס ר' אמי אי משום חומדתא דמדושא שיצא בה מביתו לחצר ותנן בפרק כל גגות [פ"ט ע"א] וחכמ' אומ' כל אחד ואחד רשות לעצמו, כלומ' אסור להוציא כלים ששבתו בתוך הבית שהוא רשות היחיד גמור לחצר שהוא כרמלית, והתניא השירין כמו שכת' [ישעיה ג'] השרות והרעלות, ותרגו' אצעדא וצמיד, שירין, ושני צמידין [בראשית כ"ד] ותרין שירין, וכן יוצאין בשיר, בפרק במה בהמה יוצאה [נ"א ע"ב], הרי הן ככל הכלים המיטלטלין בחצר ומותר, ואמאי איקפד ר' אמי, ואי משום ששתה מים שחימם הנחתום גוי והאמ' רב שמואל בר רב יצחק כל שהוא נאכל כמות שהוא (כ)חי אין בו משום בישולי גוים שהרי המים שותין אותן בלא בישול, והנה שניהן מותרין, קסבר ר' אמי אדם חשוב שאני, כלומר ר' יהודה נשיאה אדם גדול הוא ואע"פ שמותר לא היה ראוי לגלות, שלא יזלזלו עמי הארץ וידמו דבר לדבר ויתירו האיסור.
אמ' רב חננאל אמ' רב קוצץ אדם דקל במועד ואע"פ שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הפסולת שיוצא מן הקציצה תיקרא נסורת, וכאותה ששנינו בפרק במה טומנין [מ"ט ע"א] ובנסורת שלחרשין, לייט עלה אביי, כלומ' אביי אמ' ארור עושה כן, תרגו' ארור ליט, שיקצוץ דקל במועד בשביל נסורת שלו, ורב נמי דהתיר לקוץ דקל כגון שהיה זקן, אבל אם היה עץ עושה פרי כול' עלמא אסרי לחתוך עץ מאכל, דאמ' רב [ב"ב כ"ו ע"א] לא מת שכחת ברי אלא על דקץ דיקלא רב אשי הוה ליה אבא, פי' אבא יער, וגם קורין בלשון ארמי ליער באלא, בחולין [פ' ע"א], בשילניא, שם מקום, אזל למיקצייה בחולא דמועדא, אמ' ליה רב שילא משילניא לרב אשי כול', הא לייט עלה אביי, הנה כבר קילל אביי על העושה כן, אמ' ליה רב אשי לרב שילא לא שמיעא לי כלומ' לא סבירא לי כוותיה דאביי ולא אחוש לקללתו, כיון שהתחיל להרים ידו בגרזן נשמט ונשל הברזל מן העץ, נרגא גרזן, וכמעט שלא נחתכו רגלי רב אשי בעבור שעבר על דברי אביי ולא חש לקללתו, שבקיה ליער וחזר ובא, רב יהודה שרא למיעקר כיתנא ולמיקטל כשותא ולמיעקר שומשמי, התיר לעקור פשתן כי לא ייחצד כי חצידתו היא עקירתו עם שרשיו כדי לכסות בו כדמפר' ואזיל, ולמיקטל כמו לחתוך כמו אטו אנן קטלי קני באגמי אנן [סנהדרין ל"ג ע"א] כשותא, לופרולו בלע', ולעקור שומשמי הן שומשמין, גולגלא"ן בלשון קדר, אמ' ליה אביי לרב יוסף אתה שלמדת לפני רב יהודה תדע טעמיו, בשלמא כיתנא חזי לחפיפה, לכסות בו פירות ולעשות ממנו סוכה כל זמן שלא נשרה במים, כשותא חזי לשיכרא, יטילו אותו עם השעורים כדי שיעשה שכר יפה, וכן תמצאהו לזה כשותא בכל התלמוד בשביל שכר הוא, אלא שומשמי למאי חזי טורח שלא לצורך הוא ויניחינו אחר המועד, אמ' ליה רב יוסף לאביי, חזי לנזייתא, לכדות נזייתא הן כדות וחביות, כלומ' לכסות בה דות ופיטס שיש בהן שכר, נ"א חזי לנזיי דאית ביה, ראוי הוא לגרעינים שיש בו לעשותם בשכר, כאן פירשנו חפיפה כיסוי, ויש חפיפה במסכת שבת [ע"ז ע"ב], ונחש לחפפית, והתם מפורש, ר' ינאי הוה ליה ההוא פרדיסא מטא חולא דמועדא למיקטפיה, פרדס סתם שלאילנות הוא עד שיפרוט ויפרש בהדיא פרדס רימונים, כי הנה זה שלר' ינאי שלענבים היה מדאמרינן קטפיה כתרג' לא (תקצור) [תבצור] [ויקרא כ"ה] לא תקטוף, לשנה כלומ' לשנה הבאה שהיוה לשון שהייה דרסה, תרגו' ירושלמי כי בושש משה [שמות ל"ב] ארום אישתהי משה, כלומ' איחרו כל ישר' שהיו בעירו לפרדיסייהו עד חולי דמועדא, אפקריה ר' ינאי לפרדיסיה ההיא שתא, השנה השנית, קרי עלייהו על אותם שאיחרו פרדיסים חכמים המה להרע, שדיקדקו לעשות כמוני אני לא עשיתי לכתחילה אלא מקרה היה לי ועוד אני הפקרתי והם לא חדלו, והיינו השלמת הפסוק ולהיטיב לא ידעו, וכן מפורש בירושלמי [ה"ב] ילפון מקלקלתא לשהות בחולו שלמועד, ולא ילפי מתקנתא, להפקיר שלהן, אינמי לחדול מעשות מלאכה בחולו שלמועד ור' ינאי דעבד הכי סבר שמא יתקלקלו הענבים והוה ליה כפרקמטיא האבידה.
פיס'. [משנה] מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים, שאין לך דבר אבד גדול מזה, פירותיו כגון תאנים וקציעות ואגסים ודורמסקנין יבישים שיש לו בגנותיו, ושולה פשתנו, כגון אדם שהשרה פשתנו קודם הרגל וחל זמן שלייתו מן המשרה בחולו שלמועד, ואם לא ישלינו יתעפש ויתקלקל והרי הוא דבר האבד לפיכך התירו לו להסירו מן המים, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד כדרך חול באומנות ודיקדוק וכולן כגון תופרין שמכלבין ושולה פשתן וכל הנך דשרינן לעיל אם כיוונו מלאכתן יאבדו המלאכות כלומר בית דין שולחין שלוחיהן בזמן שיוודע להן על פי עדים ומפקירין כל מלאכות שעשה לעניים ולאביונים, [גמרא] תנא ובלבד שיכניסם לפירות בצינעה בתוך ביתו משום ולזות שפתים הרחק ממך, שאומ' תראו כמה פלוני טורח בחולו שלמועד, והדבר בא ליד זילות, רב יוסף הוו ליה כשורי, קורות גדולות, עיילינהו ביממא לביתו אמ' ליה אביי והתניא ובלבד שיכניסם בצינעה בתוך ביתו, אמ' ליה צינעה דהני יממא הוא, דכיון דבליליא כול', אנו צריכין לאנשים הרבה ובעו אבוקות שלאש, מדבורי דנורא, שלהבת האש שלאבוקות, אוושא, יבוא הדבר לידי הברות וצעקות, כמו אווש עליה כול' עלמ' במסכת ברכות [נ' ע"א] לגבי רפרם כשעלה בספר תורה לקרות צעקו עליו המבורך המבורך.
[משנה] מכניס אדם פירותיו מפני הגנבים וכולהי משום פסידא ושולה ומרים ומגביה ומסיר, כמו השולה דגים מן הים [חולין ס"ג ע"א], מן המשרה מקום קיבוץ מים כגון בריכה גדולה מליאה מים נותנין בה פשטי העץ כדי שיהא נוח להוציא הפשתן ולשבר העץ שבו, משרה כמו משרת ענבים [במדבר ו'], בשביל שלא יאבד הא אם לא יאבד אסור, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, עובדין דחול ולקמן בענן מימר וכולן שכיוונו מלאכתן במועד יאבדו.
<h2>דף יג.</h2>
פיס' ושולה פשתנו, בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כיוון מלאכ(ת)תו במועד ומת מהו שיקנסו בנו אחריו להפקיר אותה מלאכה שכיוון אביו במועד לעניים אם תימצא לומר צרם אוזן בכור, צרם משך עד שקילקלה וחתך ממנה כדי להטיל בו מום, והתורה אמרה [ויקרא כ"ב] לא יהיה בו, ודרשינן לא יהיה בו קנסו בנו אחריו מלאכול מאותו בכור ויתנוהו בית דין לכהן אחר, משום דאיסורא דאוריתא כדאמרינן לא יהיה בו ואם תימצא לומ' אם תדקדק דבר זה ותעמידינו על מיצויו, ותיפשוט דלא קנסו ליה לבריה, מכר עבדו לגוים ומת קנסו בנו אחריו משום דבכל יום מפקע ליה ממצות שעבד שישנו ביד יש' חייב בברכת המזון ובקרית שמע ובתפילה כדתנן בפרק מי שמתו [כ' ע"א] ובקידושין ונמצא שנטל ממנו ייחוד השם, לפיכך קנסו אותו להוציאו לחירות, הכא מאי זה שכיון מלאכתו במועד, לגברא קנוס רבנן והא ליתיה דהא מית, או דילמ' ממונא קנסו רבנן, והא ישנה לפנינו, אמ' ליה ר' זירא לר' ירמיה תניתה, שניתה כיוצא בה שדה שניקווצה שהוסרו קוציה ממנה בשנה השביעית תזרע למוצאי שביעית, דהא אמרי' בפירקין דלעיל [ג' ע"א] כל מלאכה שבשדך וכל מלאכה שבכרמך ואפי' לקווץ ניטייבה או נידיירה שהביא זב(ו)ל לתוכה עד שניטייבה, היינו נשתמנה, נידיירה שהביא בתוכה בהמות לדור שם כדי שימלאוה מצאתם לא תזרע למוצאי שביעית, ואמ' ר' יוסי נקיטינן, הלכה פסוקה היא בידינו הטיבה ומת מותר לבנו לזורעה אלמה לדידיה קנסו רבנן ולא לבריה, בוא ופשוט כיון מלאכתו במועד מיכאן, וכן הלכה, ובכולם נמי נפסקה הלכה כן כל אחד במקומו שלא קנסו בנו ולא באחד מהם, אמר אביי נקיטינן טימא טהרותיו שלחבירו ומת לא קנסו בנו אחריו מאי טעמ' היזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק וכי קנסו רבנן לדידיה כול', ואיתה להאי מימרא דאביי בפרק השולח גט לאשתו [מ"ד ע"ב] טימא טהרותיו שלחבירו מפרש במסכת בכורות [כ"ח ע"ב] דאגע שרץ בטהרותיו, תפש עכבר מת והשליך אותו בתוך טהרותיו וטימאם, היזק שאינו ניכר הוא, שהרי כמו שהיו שם לא נוספו ולא נחסרו.
פיס' [משנה] אין לוקחין בתים אין קונין בתים, בשיש לו בתים ורוצה להוסיף, אבל אם אין לו בית הוה ליה כדבר האבד ומותר, ואין קונין אבנים לפי שמסיע אבנים יעצב בהן ויכול להמתין לאחר המועד, עבדים ובהמה ישר' מישר' אין קונין, אבל מיד הגוים קונין, ומותר לקנות עבדים שהרי מכניסן תחת כנפי השכינה, (זבן) [וכן] בהמה מן הגוי לפי שכל מה שהוא יכול לחסרן מחסר להן, וכן הוא בהדיא במסכת ע"ז [י"ג ע"א], והיינו דקתני לצורך המועד מיכן תבין שבישראל הקונה מיש' מדבר, או לצורך (המועד) [המוכר] כיון שאין לו מעות ויש לו מה למכור, ימכור ויעשה פרנסתו שהוא חייב לשמוח ברגל בכל שבעת ימי הרגל. [גמרא] בעא מיניה רבא מרב נחמן שכר פעולה ממתני' דתני או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, אלא אמאי תו שנה שאין לו מה יאכל לאו לאייתויי שכר פעולה שהתנא מפרש דבריו הוא איתיביה התלמוד לרבא אין כותבין שטרי חוב במועד, ואם אינו מאמינו כול', שאין לו מה יאכל עוד במשנה זאת פעם שני למה לי, לאו למילף מינה שכר פעולה שמותר, שיכול אדם להשכיר עצמו בחולו שלמועד, ש"מ שמותר, מתיב רב ששת למאן דאמ' שכר פעולה מותר, וחכמ' אומ' בפרק מקום שנהגו [נ"ה ע"א] שלא אומניות עושין מלאכה כול', ואי סלק' דעת' שכר פעולה שאין לו מה יאכל שרי כל מלאכות נמי לישתרי דהא אישתרי שכר פעולה לפי דברי רב נחמן אלא ודאי מיהא דרב נחמן ליכא למישמע מינה, מתקיף לה רב פפא אלא מעתה ביניין לישתרי, פי' ליבלר סופר, ושוברין, מי שפרע קצת חובו קורע שטר הראשון וכותב אחר, אינמי כגון שלוה מאה ופרע לו חמשים כותב לו שטר אחר לשבר דברי הראשון לומר שאינו חייב לו אלא חמשים, אמ' רב אשי לתרץ לכולהי ולאוקומי מימרא דרב נחמן, מועד אארבעה עשר קא רמית, לרב ששת מתרץ שהקשה מערבי פסחים דהיינו ארבעה עשר בניסן, מועד משום טירחא אסרי רבנן שצריך אדם לנוח ולשמוח בחגו, ולא טירחא הוא שכיון שאין לו מה יאכל, וכל מקום פסידא אפי' במקום טירחא שרו רבנן, אבל ארבעה עשר משום צורך יום דהתירו לתפור ולגלח ולרחוץ הבגדים מידי דצורך דבר שיש בו לצורך יום טוב כגון הנך תלת אומניות שרו רבנן, מידי דלאו צורך יום טוב לכתוב ולבנות וכיוצא בהן לא שרו רבנן, ולעולם שכר פעולה כגון לכתוב שטר וליטול שכרו בחולו שלמועד מותר, ויש מפרשין, מתקיף לה רב פפא לרב ששת ולהחזיק דברי רב נחמן אלא מעתה ששכר פעולה אסור, ולא נהירא ויש מפרשין עוד, מתקיף לה רבינא להא דרב פפא לדבריך ששכר פעולה שרי אלא מעתה ליבלר לישתרי שכן כותבין כול', בחולו שלמועד, ולעיל אוקימנא דאתקפתא דרבינא לרב נחמן ולא לרב פפא ולא לרב ששת.
[משנה] אין לוקחין בתים אין קונין דהא פרקמטיא דלא פסידא היא, וכן אבנים, עבדים ובהמה הא אמרי' לעיל [י' ע"ב] הולכין ליריד של גוים וכול', אבל ישר' מישר' לא יקנה עד לאחר המועד וכולהו משום עובדין דחול דבענן שום שינוי לכבוד המוע', אלא לצורך המועד בגמ' מפרש.
[משנה] אין מפנין מבית טירחא דלא צריכא, שמחה לו, תיפשוט כל שהיא שמחה לו מותר, ובירושלמי [ה"ד] תני אין מפנין לא מדירה נאה לדירה נאה ולא מדירה נאה לדירה כעורה, ובתוך שלו מדירה נאה של חבירו לדירה כעורה שלו מפנין מפני ששמחה היא לו שיהיה דר בתוך שלו, אין מפנין מת ולא עצמות מקבר לקבר ממכובד למכובד ולא מבזוי לבזוי ואין צריך לומ' ממכובד לבזוי, ובתוך שלו אפי' ממכובד לבזוי, ערב לאדם בשעה שהוא מונח אצל אבותיו, אין מביאין כלים כול', בגמ' מפרש לה בדיק לן, אין מביאין אם אין לו צורך בהן, ואם חושש להן כול', דכל היכא דאיכא פסידא שרינן.
פיס' ואין מפנין מבית לבית, והאמרת רישא אין מפנין משמע כל עיקר, אמ' אביי איצטריך למיתני סיפא לאשמועי' שמותר לפנותן לבית שבחצר, ואין מביאין כלים מבית האומן משום טורח אבל אי איכא חששא משום איבוד מביאין, אמ' רב פפא כשהיינו לומדין תורה לפני רבא בדק אותנו והקשה לנו אם נדע להשיבו מה שלמדנו אילא, תנן, בקשיא, אין מביאין כלים מבית האומן וכול' ורמינהי מוליכין כלים לבית האומן ומביאין כלים מבית האומן כול' וקשיא למתני' ואמרינן ליה כאן בארבעה עשר כאן בחולו שלמועד, מתני' דתני אין מביאין בחולו שלמועד, וברייתא דמוליכין בארבעה עשר כלומ' ביום ערובת הפסח. ואיבעיתימ' ואם תרצה אמור הא והא מתניתין וברייתא בחולו שלמועד יכול להיות דבר שניהם, ואי קשיא אין מביאין ומביאין לא קשיא כאן במאמינו, כאן בשאין מאמינו מביאין מביתו שלא ימשכנם או ימכרם.
<h2>דף יג:</h2>
והתניא בניחותא, נ"א דתניא מביאין כלים מבית האומן כגון כר, לשון כר וכסת, ויש גורסין כגון כד מבית הכדד כמו כד הקמח לא כלתה [מ"א י"ז] וסיועא מן הסמוך לו וכוס מבית הזגג, ויותר נכון זאת הגירסא כד כי מה אומנות יש בכר בבית האומן, אבל לא צמר מבית הצבע לפי שאין צורך יום טוב אלא כד וכוס לשתות בהן הם לצורך המועד, ולא כלים מבית האומן כגון כלים שאינן לצורך המועד ואם אין לו מה יאכל האומן נותן לו בעל הכלים לאומן שכרו, ומניחן אצלו בבית האומן, ואם אין בעל הכלים מאמין לאומן לוקח(י)ן מביתו ומניחן בבית הסמוך לאומן, ואם אין בית לאיש נאמן סמוך לאומן וחושש להן שמא ייגנבו מפנן לחצר אחרת, שניית, תרצת, מביאין כלומ' זאת הברייתא יש לך סיועא ממנה למביאין כלים מבית האומן, אבל מוליכין דתניא לעיל קשיא דקתני אין מביאין וכל שכן אין מוליכין, אלא מיהא ברייתא ליכא למשמע מינה, ומחוורתא, ודבר צרוף וברור כתירוץ הראשון כאן בחולו שלמועד כאן בערובה, ירושלמי [ה"ג] אמ' ר' יוסי בר' אבין קרנא ואגרא קרנא, אי ידע מזבין ופחת מן קרנא יזבין ואילא לא יזבין, ר' חנינא חברין דרבנין אמ' פרקמטיא נגבית מניכסי יתומין קטנים, פי' בחולו שלמועד, הוויין בעו מימור כשיש עדים יודעין, נעשית כפיקדון כך אנו אומ' פקדון לא ניתנה לגבות מניכסי יתומין קטנים מה בינה למלוה מלוה להוצ(י)אה ניתנה וזו לא ניתנה להוצאה, אמ' ר' אבא בר ממל אילו היה מי שימנה עמי הייתי מתיר המלאכה, כלום אמרו חכמ' המלאכה אסורה אלא שיהו אוכלין ושותין ויגיעין בתורה, והאידנא אוכלין ושותין ופוחזין, [ה"ד] ר' יהושע בן לוי שאל לר' שמעון בן לקיש מהו ליקח בתים מן הגוי בשבת, אמ' ליה תני בשבת מותר כיצד הוא עושה מראה לו כיסין שלדינרין והגוי חותם ומעלה בערכאין, וכן מצינו שנכבשה יריחו בשבת שנ' [יהושע ו'] כה (תעשו) [תעשה] ששת ימים, וכת' וביום השביעי תסובו את העיר שבע פעמים, עד רדתה ואפי' בשבת ואשכחנן נמי במסכת ביצה ירושלמי [ע' תוספתא שם פ"ד ה"ג] כי האי גוונא, וכולן שעשו בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין (מועטין) [מוטעין] מה שעשו עשוי בשבת ואין צריך לומר ביום טוב, גם מכאן תלמוד אם מכר יש' לישר' או קנה ממנו שום חפץ אע"פ שחיללו שבת מה שעשו עשוי, דומיא דהשוחט ביום הכיפורים ובשבת שאע"פ שהוא חייב סקילה הנשחט מותר באכילה [חולין י"ד ע"א].
פיס' מחפין את הקציעות, מכסין תאנים דרוכות ועגולות במעגל וקוצצין אותן בכלי שמו מקצוע, מעבין פליגי בה בפירוש מעבין, ר' חייה בר אבא אמ' מחפין אקלושי דק ומעט, מעבין אסמוכי, עב בלשון הקדש, סמיך בלשון בבלי, וחד אמ' מחפין לא שנא דק ולא שנא עב, מעבין עושה אותן כמין כרי, כלומ' ערימה אחת, תניא נמי הכי מעבין כול'. פיס'. מוכרי פירות כסות וכלים, אגב דתנן לעיל מחפין את הקציעות בקש דהיינו פירות נקט להא נמי מוכרי פירות, ואגב דנקט מכירה נקט נמי כסות וכלים למכירה, מוכרין בצינעה, כבר פירשתיה משום ולזות שפתים, דהא ליכא טירחא כולי האי אלא שלא יאמרו פל' סוחר במועד כדרך שסוחר בחול, איבעיא להו הן החמירו על עצמן דלא עבדי כלל למכור כל עיקר בין בצינעה בין בפרהסיא או דילמ' מותר הוא למכור לגמרי ואפי' בפרהסיא, והא דתנינן החמירו שימכרו בצינעה, תא שמ' בוא שמע ולמוד שאילתך מיכן מוכרי פירות כסות כגון סודרין וחלוקין ובתי שוקים ומכנסיים וכל כסות וכלים כלי זהב וכלי נחושת, מוכרין בצינעה כול', תגרי טיבריא, הן החמירו על עצמן כול', תיפשוט מהכא דפירוש הן החמירו על עצמן דלא עבדי כלל, וכן צדי חיה ועוף, הברייתא דשושי חילקא טרגיס וטיסני, דוששין בצינעה כול', סיומא דברייתא, דשושי טוחנים, חילקא חיטה נחלקת לשנים, טרגיס חיטה טחונה לג' חתוכות בלשון יוון קורין לשלשה טרייא וכן בלע', וטיסני חטים טחונים לארבע ארבע. בלשון יון קורין ארבע טיסריס, אמ' אביי חילקא כדפרישנא כול', ירושלמי [ה"ה] ר' יהודה אומ' יאבד דבר מועט ואל יאבד דבר הרבה, ר' יוסי אומר אל יאבד דבר כל עיקר, רב כהנא אמ' אית מילין וקשיין מנגעים ואהילות כי אתא רב דימי מארץ ישר' לבבל אמ' פירוש חילקא כונתא, כלומ' כוסמת כדמתרגמ' והחיטה והכוסמת [שמות ט'] וחיטיא וכונתא לא לקאה, מיתיבי ארב דימי דאמ' חילקא היא כוסמת, חילקא טרגיס וטיסני טמאין בכל מקום כלומ' טמאין בכל טומאה שתגע בהן, כמו אי זהו תלמיד כל ששואלין לו הלכה בכל מקום ואפי' במסכתא דכלה [שבת קי"ד ע"א], שפירושו מקום בשלמ' לאביי דאמ' חדא לתרתי כול' משום הכי טמאים שהרי הוכשרו בטחינתם לקבל טומאה, אלא לרב דימי דאמ' כונתא (שהרי) האי חילקא, אמאי טמיאה הכוסמת הא לא איתכשר שהרי היא צפונה בתוך ציק(ו)לוניה וקליפתה וכיון דלא נגעה טומאה בגוף האוכל אין הפסולת מטמא אוכל, ופרקינן כגון דמקלפה, כגון שהיתה הכוסמת קלופה כחיטה טחונה בחילקא, ואי לאו דשרא מסקנא (דקושיא) [דפירוקא] היא, ואמאי קרי ליה כול', ומפני מה קורין לה חילקא דשקל חילקייהו שניטל קליפתה ונשארה חלקה, מיתיבי הנודר מן הדגן כגון חיטה ושעורה וכוסמת ושיבולת שועל ושיפון, הני חמשת המינין ייקראו דגן, אסור בפול המצרי יבש ומותר בלח דהוי כפירא בעלמא, והיינו מותר בלח, ומותר באורז דלאו מין דגן הוא, כדאמרי' בפרק בתרא דפסחים [קי"ד ע"ב] אמ' רב אשי שמ' מינ' לית דחש לה לדר' יוחנן בן נורי דאמ' אורז מין דגן הוא, מדאמ' רב יוסף מאי שני תבשילין סילקא וארוזא, ומותר נמי בחילקא טרגיס וטיסני, בשלמא לאביי דאמ' חילקא חדא לתרתי כול', היינו דנפקי להו מתורת דגן ועתה ייקראו דשישין, אלא לרב דימי דאמ' חילקא כונתא איך מותר זה הנודר בחילקא שתאמר כי היא כונתא, כוסמת דגן גמור הוא תיובתא ומיתקמא דאביי, רב יהודה שרא להו להנהו קרופייתא דפום בדיתא, קרופיתא מוכרי תבלין, קינמון בלשון ישמעאל קריפה, למיזל ולסבוני בשוקא כי אורחייהו לפי שהן מוכרין תבלין למועד, איתיביה רב כהנא לרב יהודה חנות שלבשם הפתוחה לסטיו, פותח ונועל כדרכו, לסטיו חצר בתוך חצר וגג בתוך גג ייקרא סטיו, אינמי סטיו לשון איסטווה, והחנות הפתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת, לעשות הפרש ושינוי בין חול למועד, וערב יום טוב האחרון שלחג בין בפסח בין בסוכות מוציא ומעטר את השוק בפירות כול', מפני כבוד יום טוב אין, שלא מפני כבוד יום טוב לא, לא קשיא הא בפירות פותח אחת ונועל אחת, הא בתבלי כגון תגרי חרך וקרופייתא מותר לכתחילה, וזו אחת מהנך דגרסינן לעיל [י"ב ע"ב] ויש מהן מותר לכתחילה, ירושלמי [ה"ה] צדי חיה ועופות ודגים צדין כדרכן בחכה ומכמורת שלא למעט שמחת הרגל, כלומ' כדי שיהיה הבשר בזול וישמחו במועד בדגים בזול ובעופות שאין שמחה אלא בבשר שנ' [דברים כ"ז] ואכלת שם ושמחת וגו'.
[משנה] מחפין את הקציעות בקש, מי שיש לו תאנים לייבשן וירא מהן שלא יפסידו, יכסה אותן מפני מי מטר, מחפין תרגום וכסה [ויקרא ט"ז], ויחפי, קציעות כדגרסי' בביצה [ג' ע"ב] ליטרא קציעות וכול', ובמסכת תעניות [כ"ח ע"א] קוצעי קציעות, ר' יהודה אומ' אף מעבין בגמ' פליגי בפירושה, יש אומ' כמין כרי יצברם זה על זה כמו כרי גדול, מוכרי פירות להשתכר בהן במועד, אוקימנא אליבא דר' יוסי שלא יהו מוכרין כל עיקר, הציידין, צדי עופות ודגים, והדשושות בלשון ישמעאל קורין לחטים גרוסות אל דשיש, דשושות בד' גרסי' כמו אדוש ידושינו [ישעיה כ"ח], והגרוסות, טוחני פולין, עושין בצינעה, וכבר אמרנו דאוקמה התלמוד אליבא דר' יוסי, שאין עושין כל עיקר לא טחינת חטים ולא לצוד.
[משנה] ואילו מגלחין במועד, האנוסין מותר להן לגלח, כגון שעשה תחילת החג בספינה ובא לביתו ממדינת הים מותר לו לגלח ולתקן שערו ושפמו בחולו שלמועד, וכן מי שהיה בשביה ונפדה, וכן מי שיצא מבית האסורים בחולו שלמועד [י"ד ע"א] והמנודה שהתירו לו בחולו שלמועד, וכן מי שנשאל לחכם והותר כגון שנדר שלא יגלח ושאל לחכם והתירו בחולו שלמועד, והנזיר שהשלים נזירותו בחולו שלמועד, והמצורע שנטהר מצרעתו כדכת' בפרשת זאת תהיה תורת המצורע [ויקרא י"ד] וגלח את כל שערו וגומ' ואת כל שערו יגלח, שמונה אלה אנוסין מותרין ושאר כל האדם אסורין.
<h2>דף יד.</h2>
פיס' [משנה] ואילו מכבסין במועד, כל מי שהיה אנוס כגון הני, הבא ממדינת הים לביתו בחולו שלמועד מותר לתת לו בגדיו לכובס גוי לרחוץ, וכן היוצא מבית השביה, שפדאוהו בחולו שלמועד ומנודה שחזר בו ופייס לחכמים והתירו לו נידויו שיהיה מדבר עם כל אדם וישא ויתן עמהן ירחץ בגדיו דכיון שהיה מנודה אסור בתכבוסת כדאיבעיא לן [להלן ט"ו ע"א] מנודה ומצורע מה הן בתספורת, תא שמע מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס, ומי שנשבע שלא ירחץ בגדיו כדאמרינן להרע או להיטיב להרע לעצמו, כגון להתענות ושלא לרחוץ בגדיו, ובחולו שלמועד החכמים מצויין עד חולו שלמועד נשלם נדרו ושאל לחכמים ומצאו לו פתח לנדרו והתירוהו וכל אילו שאמרנו מותרין לכבס לא שנא הן בעצמן ולא שנא על ידי כובס גוי, מטפחות הידים, טובליא בלעז, מנדאל אלדי ינשפו ידיהם בהם בעד אל כסיל בלשון ישמעאל, מטפחות הספרים, שכורכין בהן הספרים, הואיל והעם בטילין רוחצין אותן לא שנא מטפחות שלספר תורה שלרבים, ולא שנא מטפחות שלסיפרי יחידים. מטפחות הספג קרובים מסדינים כדאמרינן בסדר יומא [ל"א ע"ב] ירד וטבל עלה ונסתפג שיקנח בהן המים שעליו כשטבל במים, הזבין והזבות לפי שיש שינוי בין זב זכר לזבה נקיבה לפיכך (תם) [תני] זבין וזבות, שהזב טעון ביאת מים חיים דכת' [ויקרא ט"ו] ורחץ בשרו במים חיים וטהר, ואין זבה ונידה ויולדת טעונין ביאת מים חיים והנידות אם לא טהרה איך תכבס בגדיה שהרי כל מה שתגע בו מטמאתו ולפיכך כשתטהר אם ישלמו ימי נידותה בחולו שלמועד טובלת ומכבסת בגדיה ולא בגדי אחרים, והיולדות לאחר שהקריבו קרבנן וכפר עליה הכהן וטהרה [שם י"ב], מכלל דעד השתא לאו טהורה היא, וכל העולין, לא פירש לאיתויי מאי, וכבר אמרתי לעיל במקום שיש לו לבעל התלמוד מה לרבות שואל ומוסיף וכל לאייתויי כך וכך, וכל היכא דלית ליה מה להוסיף שתיק, ושאר כל האדם שהיו בריוח ולא בדוחק ולא בשום אונס אסורין לכבס במועד משום טירחא יתירא, ועובדין דחול. מטפחות הידים והספרים והספג, לאו אהבא ממדינת הים ומבית השבייה וכולהי קאי אלא אאבל, ואם תאמר היה לו לרחצם ולכבסם קודם הרגל ונזדהמו וצאו, ומכבסן במועד לפי שהן צורך כל שעה ולכבוד מועד.
גמרא ושאר כל האדם מאי טעמא אסורין כדתנן במסכת תעניות בפרק שיני [ט"ו ע"ב] אנשי משמר ואנשי מעמד כול', מכיון שנתענו י"ג תעניות ולא נענו יושבין כאבילין ואסורין בתכבוסת, ומלספר היינו מלגלח, ובחמישי מותרין להקל ולכבס, ואמ' רבה מה טעם מותרין בחמישי כדי שלא ייכנסו כול', מנוולין דרך זילות הוא לשמש בניוול לפני שכינה, הכא נמי במתני' שלא יעלו לרגל כשהן מנוולין כדגרסינ' במסכת חגיגה [ב' ע"א] בדרך שבא לראות יראה, כלומ' להקביל פני שכינה בתיקון כחתן והיינו טעמ' דשאר כל אדם אסורין משום דאי שריית להו לגלח בחולו שלמועד היו משהין עצמן עד חולו שלמועד ויכנסו לרגל מנוולין, וכבר אמרנו שצריכין ישר' להקביל פני שכינה מתוקנים ויפים, בעי ר' זירא (שצריכין ישראל) כול', אנוס הוא ומותר ככל אותם השמונה ששנינו למעלה, או דילמ' כיון דלא מוכחא מילתא אין כל אדם יודע שנאבדה לו אבידה ואסור, יאמרו כל הסריקין אסורין סריקי בייתוס מותרין, משל הוא בפי חכמים, ובמסכת פסחים עיקרו בפרק כל שעה [ל"ז ע"א], תנו רבנן יוצאין בפת נקייה כול' עד אמ' ר' יהודה דבר זה שאל בייתוס בן זונין לחכמים מפני מה אין עושין סריקין המצויירין בפסח אמרו לו מפני שהאשה שוהה עליהן עד שתצייר אותן ומחמצתן, אמ' להן איפשר יעשנו בדפוס ויקבענה כיון, פי' כיון במהרה ולא תבוא לידי חימוץ, אמרו לו יאמרו כל הסריקין אסורין בפסח וסריקי בייתוס מותרין, השתא מיהת אם אתה חכם ותוכל לעשות דפוס מצוייר לצייר בו המצה בבת אחת בטלה דעתך אצל כל אדם לפי שאין הכל בקיאין בדבר, כך השיב אביי לר' זירא יאמרו מי שאבד לו חפץ מותר לגלח ומי שלא אבד לו חפץ אסור, אם כן באבוד חפץ הדבר תלוי, נתתה דבריך לשיעורין, ולטעמיך השיב ר' זירא לאביי לפי דבריך הא דאמר ר' אסי אמ' ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו שלמועד הכא נמי ניקשינן לר' יוחנן ונימא יאמרו כל הסריקין כול', סריקין פיטני בלעז, מושט בלשון ישמעאל, סריקי בייתוס, הוא ששאל בפרק כל שעה, אמ' ליה אביי לעולם אבדה לו אבידה אסור כדאמרנא לך יאמרו כל הסריקין כול', דהא איתמר על הא דר' יוחנן אמ' מר בר רב אשי איזורו מוכיח עליו, כיון שרואין ערום אזור בגד במתניו יודעין כל העולם שאין לו אלא הוא ולפיכך מותר לכבסו במועד, מר בר רב אשי מתני הכי בעי ר' זירא אומן היינו ספר שאבדה לו אבידה (במועד) בערב הרגל מהו כיון דאומן הוא והכל מצויין אצלו לספר מוכחא מילתא דאנוס הוה ומותר לגלח בחולו שלמועד, או דילמא כיון דלא מוכחא מילתא כי הנך שמונה ששנינו בריש פירקין אסור לו לאומן לגלח, מאי תיקו, ולא איפשיט ולחומרא.
פיס'. הבא ממדינת הים, ממקום רחוק והיה אנוס ולא גילח מותר לו לגלח במועד, מתני' דלא כר' יהודה דתניא ר' יהודה אומ' הבא ממדינת הים לא יגלח במועד מפני שיצא שלא ברשות אלא להנאת עצמו, להרויח, אמ' רבה לשוט בעולם להנאתו דברי הכל אסור לגלח בחולו שלמועד, אבל אם יצא להשתכר בשביל מזונות אנשי ביתו ובניו דברי הכל אפי' ר' יהודה מתיר שיגלח בחולו שלמועד, ולא נחלקו ר' יהודה ותנא דידן אלא להרויחא, מר ר' יהודה מדמי ליה לשוט ואסור, ומר תנא דמתני' מדמי לה למזונות ומותר, מיתיבי על רבה, אמ' ר' נראין לי דברי ר' יהודה שיצא שלא ברשות שאסור לגלח, ודברי חכמ' שיצא ברשות בשביל מזונות בניו ובני ביתו וצורכו, מאי שלא ברשות, כלומ' איך נבין שלא ברשות ואיך נפרשהו, אילימא לשוט, פי' שיצא למדינת הים לשמוח ולטייל ולעשות לו קורת רוח (ולהרבות עשרו) הא אמרת דברי הכל אסור, אלא מאי שלא ברשות פירושו למזונות ביתו, להביא מכולת לביתו, הא אמרת דברי הכל מותר, אלא על כרחין מאי שלא ברשות פשיטא כי להרויחא הוא, אימא סיפא ונראין דברי חכמ' שיצא ברשות בשביל מיחייתו, מאי ברשות איך נפרש ברשות, אילימא למזונות כול', אלא מאי ברשות להרויחא, קשיא דר' דקא תרצת אליביה נראין דברי ר' יהודה בהרויחא, ועוד מדקאמ' ר' נראין דברי חכמ' בהרויחא להרבות עושרו, מכלל דפליגי רבנן אפי' לשוט לטייל ולשמוח, והא אמרת לשוט דברי הכל אסור לגלח בחולו שלמועד, ופריק לא הכי קאמרינן אמ' ר' נראין דברי ר' יהודה לרבנן שיצא שלא ברשות ומאי ניהו לשוט שאף חכמ' לא נחלקו אלא להרויחא אבל לשוט מודו ליה, ונראין דברי חכמ' לר' יהודה שיצא ברשות כול', ופסק הילכת' אפי' לשוט ולשמוח מותר לו לגלח בחולו שלמועד, ולקמן [י"ח ע"א] אמרינן בהדיא אמ' רב יהודה אמ' רב זוג בא מחמתן כול', בסוף שמעתא דא.
<h2>דף יד:</h2>
[ע"א] אמ' שמואל קטן הנולד ברגל מותר לגלחו במועד אליבא דכולי עלמא שאין לך בית האסורין גדול מזה ואקשינן במועד אין מעיקרא לא, היינו קודם הרגל אם נולד אסור לו לגלח במועד, מתיב רב פינחס אחיו שלשמואל הוא ושניהם כהנים ולקמן [י"ח ע"א] מתפרש איך הוא פינחס אחי שמואל, ושמואל היה כהן ומפורש במסכת מגילה בפרק בתרא [כ"ב ע"א], והא איכא שמואל דכהנא הוא וקא עבר רב עילויה משום וקדשתו כול', מתיב רב פנחס אילו שאמרו כול', [ע"ב] ואי אמרת קטן אית ליה פלוגתא, יש בידינו הפרש וחילוק דברגל מותר וקודם הרגל אסור, נמצא דינו כהנך כל אילו שאמרו וכיון דמדמית ליה להן נמצאת אבילות נוהגת בקטן, ואין אבילות נוהגת בקטן ולא שום מצוה דלאו בר עונשין הוא, ואם נפשך לומר תניא מקרעין לקטן שמת אביו, ההוא קרע לאו חובה אלא להראות לבני אדם צערו כדי שתעגם נפשם עליו, ובא רב אשי ודחה לדרב פינחס ואמ' מי קתני בהך הא אסורין לגלח במועד כול', את הוא דדייקת הכי, ודילמ' הכי פירושא דברייתא כל אילו שאמרו מותרין לגלח במועד מותרין לגלח בימי אבלן, ויש מהן מותר היינו קטן, ויש מהן אסור היינו גדול, אמימר ורב שישא בריה דרב אידי מתנו להך דשמואל הכי, אמ' שמואל כול', אמ' רב פינחס אף אני נמי שונה ברייתא זו שמותר לגלח לקטן בחולו שלמועד בין נולד ברגל בין נולד קודם דתניא כל אילו שאמרו כול', והיל' כאמימר ורב שישא, ודבר זה צריך אומנות גדולה לגלח לקטן בן חודש כי בשרו רוטפש, ושמא עד חדשיים יניחוהו שיתקשה בשרו כמעט.
אבל אינו נוהג אבילות ברגל שנ' [דברים ט"ז] ושמחת בחגך, ממה נפשך, אי אבילות דמעיקרא היא, היינו קודם הרגל, אתי עשה דרבים היינו דאוריתא ושמחת בחגך שהיא שמחה לכל ישר' דהיינו רבים, דחי עשה דיחיד, זה האבל שהוא יחיד אבל, ועוד אבילות דאוריתא יום אחד, היינו דיחיד נמי, ויש מפרשין (אתי) [דחי] עשה דיחיד אבל יחיד עשי לך, והוא דחוק, פ"א (אתי) [דחי] עשה דיחיד דרבנן שהן יחידין לגבי ושמחת בחגך, דאבילות מדרבנן הוא דלא אשכחן באוריתא שחייב אדם להתאבל אלא מתשובה שהשיב אהרן למשה [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, היום אני אסור מן התורה ומחר אני מותר, ועוד כתוב אחר באסמכתא בעלמא [עמוס ח'] ואחריתה כיום מר הא לא מצאת יותר מיום, וחכמים קבעו שבעה ימים, ועיקר דבריהם בפרק זה, ואי אבילות דהשתא היא כלומ' ברגל עצמו לא אתי עשה דיחיד דאבילות יום אחד, ודחי עשה דרבים, שבעת ימים דחג, וכדפרישנא נמי בפירושא קמא, ועוד כיון שקדם הרגל חלה עליו שמחת הרגל ואין כח באבילות לדחות שמחת הרגל אלא ישלים הרגל ואחר כך יתאבל, וכן חתן שנכנס לחופה וחלה עליו שמחת ימי המשתה שהן מדאוריתא דכת' [בראשית כ"ט] מלא שבוע זאת אין כח באבילות לדחות שמחת חופתו, אלא ישלים שבעת ימי המשתה שמחת חופתו ויחזור ויתאבל מראש שבעת ימים אחרים ואע"פ שיש ראייה במקצת נמי [ברכות ט"ז ע"א] ובלכתך בדרך פרט לעוסק במצוה דהא עוסק בפיריה ורבייה פטו' מכל המצות עד שישלים חופתו ואין להביא ראייה מרבן גמליאל דהוא היה מושל ברוחו מה שאין כן בשאר כל הבריות, וכל שכן בדורינו זה, מנודה מהו שינהוג נידויו ברגל, ופשט רב יוסף דנוהג, והילכ' כוותיה והני מילי בעבירה חמורה, וכגון שהחציף בפני בית דין ולא רצה לקבל דבריהן אז יהיה נוהג נידוי ברגל, אבל אי קביל דינא עליה פטרינן ליה לאלתר, תא שמע דנוהג נידוי ברגל, דילמא הא דקתני דנין דיני נפשות לעיוני ביה בדיניה ולא דייני ליה ממש, דאי לא תימא הכי לעיוני ביה בדיניה, דיני נפשות דקטלינן ליה בתמיה במועד, הא מימנעי קרוביו משמחת יום טוב וכל זה בזמן שבית המקדש קיים הוה, על הדם ששפכתם, אע"פ שהוא דם חייב מכל מקום דם סתם קאמ' ודרשוהו רבותינו זה להרבה טעמים, אסור לוכל עד שיתפלל שנ' [ויקרא י"ט] לא תאכלו על הדם [ברכות י' ע"ב], ואזהרה לבן סורר ומורה שלא תאכלו על הדם [סנהדרין ס"ג ע"א], והרבה טעמים אחרים, לעיוני, בתמיה', נמצאתה מענה את דינו, אלא דאתו מצפרא (מענה את דינו אלא דאתו מצפרא), ומעייני בדיניה ואזלי ואכלי ושתו כוליה יומא והדר אתו סמוך לשקיעת החמה וגמרי לדיניה וקטלו ליה והקשה אביי קשיא אחריתי, תא שמע שאינו נוהג נידויו ברגל, דתנן בריש פירקין ומנודה שהתירו לו חכמ' ופירק רבינא תלמידו מי קתני כול', והיל' כרב יוסף כדאמרינן לעיל, ונדחו דברי אביי לגמרי, מצורע מהו לנהוג צרעתו ברגל, אמ' אביי תא שמע דנוהג ממתני' דתנן והמצורע מטומאתו לטהרתו כול', מהכא לא תיפשוט, ולא מיבעיא קאמ', ונדחה אביי, והדר רבא ואייתי טעמ' כדאביי וקם ליה אביי כרבא, אמ' (אביי) [רבא] תא שמע והצרוע, הכי דריש ליה בסיפרא [תזריע פרק י"ב ה'] וי"ו ה"י לרבות כהן גדול מדמצי למיכתב צרוע אשר בו הנגע, תיפשוט דנוהג צרעתו כל זמן שלא הקריב ולא טיהרו הכהן, ואע"פ שהוא טהור לגמרי נוהג צרעתו דהא כהן גדול כל השנה כרגל דכולי עלמ' דמי דמקריב כל השנה אונן, אלמ' כל השנה לגבי כהן גדול כרגל לשאר מצורעין, וכי היכי נמי דאין אבילות ברגל הכי נמי אין אבילות בכהן גדול דקתני ומקריב אונן, כדאיתה בסיפרא [אמור פרשתא ב' ו'] ומן המקדש לא יצא כול' התם, ונוהג צרעתו בזמן שבית המקדש קיים, וטומאה וטהרה היתה בישר', ולא יבוא אל תוך המחנה, אבל השתא איתקיים בנו [ישעיהו ס"ד] ונהי כטמא כולנו וגו'.
<h2>דף טו.</h2>
אבל אסור בתספורת כול', שהרי כל הכתוב בבני אהרן במות נדב ואביהו אחיהם הפך לכולי' עלמ', (תן) [וכן] פרשת יחזקאל לקמן כולה בהפך, מנודה ומצורע מהו בתספורת, תא שמע שאסורין, מנודה שמת בנידויו ולא בקש מחילה מן החכמים שיתירו לו, בית דין סוקלין את ארונו, ר' יהודה אומ' כול', אלא בית דין שולחין, דוק מינה שלא היו בית דין הולכין אחרי מיטתו ומניחין אבן אחת לבד דאשכחן דאיקרי סקילה באבן אחת דכתי' [ויקרא כ"ד] וירגמו אתו אבן וגו', ועוד כיון דמת מאי איכפת ליה למת בסקילה או בשריפה, אלא והחי יתן אל לבו שלא ירשיעו עוד כעניין שנ' [דברים י"ז] וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד, את מי נידו את אלעזר בן הנד, ושלחו בית דין וסקלו את ארונו, אבל חייב בעטיפת הראש, בכיסוי הראש, מדאמ' רחמ' ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ולא תעטה על שפם וגו', ותרג' ועל שפם יעטה [ויקרא י"ג], ועל שפם כאבילא יתעטף, והוא שיוריד חבלי הסודר מעל ראשו, ויכסה שתי לחייו ופיו ויכסה למעלה מעיניו ולא יישאר מגולה מפניו כי אם עיניו וחוטמו, מנודה מהו בעטיפת הראש, אמ' רב יוסף תא שמ' ממשנת מסכת תעניות [י"ד ע"ב] שיתעטף כאבל, דתנן והן מתעטפין ויושבין כמנודין וכאבילין כול', לגבי עצירת מטר, אמ' ליה אביי כול', ורב ותלמיד הלכה כרב, מצורע מהו בעטיפת הראש, תא שמ' מקרא בהדיא ולא תימא האי זיל קרי בי רב הוא לפי שאין הכל בקיאין בתרגום החומש [שם] ועל שפם יעטה, ועל שפם כאבילא יתעטף, אבל אסור להניח תפילין מדאמ' ליה רחמ' ליחזקאל פארך חבוש עליך, ותירגם יהונתן טוטפתך יהויין עלך וכן בתפילין והיו לטוטפות [דברים ו'] תרגום ויהון לתפילין, מנודה מהו שיהא אסור בתפילין, תיקו ולא איפשיט, מצורע מהו להניח תפילין ולא איפשיט, הוייה בראש, וראשו יהיה פרוע [ויקרא י"ג], ונאמ' הוייה בבגדים, בגדיו יהיו פרומים [שם], אף הוייה האמורה בראש דבר שחוץ מגופו שאסור להניחם, אמר רב פפא מהאי דיוקא לא תידוק, ואכתי קא מיבעיא לי כי יכול אני לפרש דבר שחוץ מגופו כגון כומתא, ששיא בלשון ישמעאל, מותסא בלעז סודרא, פצול בלעז, מנדיל בלערבי, אבל אסור בשאילת שלום דאמ' ליה רחמ' ליחזקאל האנק דום מאבל וצער, ודבר שלום ושמח עם כל אדם וכיון שיחזקאל חייב לשאול בשלום כל אדם כולי' עלמ' אסירי, וכבר אמרתי שכל הכת' ביחזקאל הוא בהפך האבילים, מנודה מהו לעסוק בתורה וללמד לאחרים, אמ' רב יוסף תא שמע דמותר, מוחרם לא שונה כול', שהחרימוהו בית דין בלשון תורה בלשון שקילל משה בארור, מנודה בשמתא, בלישנא דרבנן, אבל שונה לעצמו כדי שלא יפסיד תלמודו, ועושה לו חנות קטנה עד שישלים ימי החרמתו, אבל אי פייס לבעל דיניה מתירין לו מיד בין מנודה בין מוחרם, ומאי פרנסתו פירש רב חסדא זבוני מיא בפקתא דערבות, מקום הוא מצא למים הרבה וייקרא פקתא דערבות כלומ' ילך שם וימלא להם מים וישתכר מיחייתו, ולאו דווקא פקתא דערבות אלא כל כיוצא בו, ועיקר הטעם שיתרחק מן היישוב, מצורע מהו לעסוק בתורה, תא שמע דמותר, והודעתם לבניך, ולבני בניך וגו', יום אשר עמדת וגו', מה להלן בסיני שקיבלו יש' תורה קיבלוה באימה כול', כדכת' [שמות כ'] דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, אף כאן זבין כול', מיכן אמרו, מזה הדיקדוק שעשינו ואל ידבר עמו שהיו בפחד וכדמפרש במכילתא [דבחדש פ"ט] מלכי צבאות ידודון וגו', ובעלי קריין אסורין, משום דקרי אינו בא אלא מקלות ראש והירהור הלב שהירהר ביום ונקרה בלילה כדגרסינ' במסכת ע"ז [כ' ע"ב] ונשמרת מכל דבר רע, שלא יסתכל בעוף ועופפת שהן נזקקין זה לזה שלא יבוא לידי הירהור, ובזמן הזה קיימא לן במסכת ברכות בפרק מי שמתו מוטל לפניו [כ"ב ע"א] והאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כדברי ר' יהודה בי"ר אלעאי בדברי תורה כול', ושם נמי אמרנו כל המחמיר בה פי' בטבילה מאריכין לו ימיו ושנותיו, אבל אסור בתכבוסת דכת' [ש"ב י"ד] וישלח יואב תקועה, עיר חכמה היתה לפי שהיתה רוייה משמן, ואמ' רבא מישחא וחמרא וריחני פקחוני [יומא ע"ו ע"ב], ותנן תקועה אלפא לשמן [מנחות פ"ה ע"ב], כך פירושה כשם שאלף ראש לאב"ג, כך היתה עיר (קטנה) תקועה, חשובה ומעולה על כל העיירות המפיצות שמן ואומרין כי עירא היאירי מתקועה היה וכן תירגם יונתן, מדאמ' ליה ולבשי נא בגדי אבל בגדים צואים משמע, מנודין ומצורעין מהו לרחוץ בגדיהן, תא שמע דאסור, אבל חייב בקריעה דאמ' ליה רחמ' לבני אהרן [ויקרא י'] ובגדיכם לא תפרומו ומתרגמ' ולבושיכון לא תבזעון, מנודה מהו בקריעה ולא איפשיט, מצורע מהו בקריעה, יהיו פרומים שיהיו מקורעין, אבל חייב בכפיית המיטה, כגון אילו שיש להן מיטות גבוהות הופכין אותן על פניהן כל ימי אבלן דתני בר קפרא במשנתו [ט"ו ע"ב] דמות דיוקני, צורת פניי בצלם אלהים עשה את האדם [בראשית ט'] ובעוונותיהם הפכתיה ייהפכו מיטותיכם עליה, הפכתיה, שתכסוה בעפר, מנודין ומצורעין מה הן בכפיית המיטה, תיקו, כל תיקו דהכא לא איפשיט.
<h2>דף טו:</h2>
אבל אסור בעשיית מלאכה דכת' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל, מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה, מנודה מהו בעשיית מלאכה תא שמע נשכר ונשכרין לו, מצורע מהו בעשיית מלאכה ולא איפשיט, אבל אסור ברחיצה דכת' בהך קרא דתקועית [ש"ב י"ד] ואל תסוכי שמן, ורחיצה בכלל סיכה, וראייה במקצת ורחצת וסכת [רות ג'], מנודה מהו ברחיצ' אמ' רב יוסף תא שמע כשאמרו לגבי מנודה שאסור ברחיצה לא אמרו כול', פ"א כשאמרו במסכת תעניות בסוף פרק ראשון [י"ב ע"ב] אסורין במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל כול', ולא יתכן חדא דרב יוסף תני לה בלשון יחיד, והך דתעניות בלשון רבים, ועוד בהא דרב יוסף גופו פניו וידיו, והך דתעניות לא כן, ועוד רב יוסף תולה המנודה בדבר אחר וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולהי כלומ' אבל הני שוין הן מנודה ואבל ומצורע, ודחינן לא אשארא, ומפרש מאי אשארא כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר כול', ולא איפשיט, מצורע מהו ברחיצה תיקו, ולא איפשיט, ובאותו הזמן היה זה אבל עכשיו הן האדם היה כאחד ממנו, אבל אסור בנעילת הסנדל, דקאמ' ליה רחמ' ליחזקאל [יחזקאל כ"ד] ונעליך תשים ברגליך וגו' מנודה מהו בנעילת הסנדל ולא איפשיט, אבל אסור בתשמיש המיטה דכת' [ש"ב י"ב] וינחם דויד וגו' וישכב אחרי ימי אבילות מכלל דעד השתא אסור, מנודה מהו בתשמיש המיטה אם נתאחר בנידויו ולא ביקש מחילה להתיר לו, אמ' רב יוסף תא שמע, ולא איפשיט, כל אותן השנים שהיו מנודין שלא מצינו שנידבר עם משה בחיבה עד שמתו כל הדור הרע דכת' [דברים ב'] ויהי כאשר תמו כל (הגוי) אנשי המלחמה וידבר ה' אלי ושימשו מיטותיהן שהרי משה מנה אותן ששים ריבוא בשנת הארבעים דכת' [במדבר כ"ו] וידבר משה לאלעזר הכהן אותם בערבות מואב וגו' ואמרו למימני יתהון ולולא ששימשו לא היו נכנסין לארץ אלא שבט לוי ויהושע וכלב ושלא היו בעת שבועת הקב"ה בני עשרים, אמ' ליה אביי לרב יוסף ודילמ' שאני מנודה לשמים דקיל ומשום הכי היו מותר' דור המדבר לשמש, ומתמהינן קיל והאמ' אביי לעיל לגבי מנודה מהו בשאילת שלום כול' ואמ' ליה אביי לרב יוסף דילמ' מנודה לשמים שאני דחמיר, ופרקינן ספוקי מספקא ליה לאביי במנודה דשמים וזיל הכא קא מדחי ליה כול', מצורע מהו בתשמיש המיטה תא שמע וישב מחוץ לאהלו [ויקרא י"ד] בימי הסגירו, אבל בימי חלוטו הא אוקימ' לעיל [ז' ע"ב], אמ' ר' חייה דנתי לפני ר' יותם בן עוזיהו לא היה לו לעזיהו אלא בימי חלוטו, ואמ' ליה ר' אף אני כך אמרתי, ואין אהלו אלא אשתו, שנ' [דברים ה'] לך אמור להם שובו לכם לאהליכם, ופסוק זה נאמ' בעבור שאמ' משה לישר' אל תגשו אל אשה עד שתקבלו תורה, וכיון שקיבלו תורה סברו שיהיו אסורין בתשמיש לעולם עד שאמ' לו הקב"ה למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם לנשיכם דקיימ' לן דבר שבמיניין צריך מיניין אחר להתירו, אינו חוזר לעיניינו הראשון עד שיחזיריהו הכת' בפירוש לעיניינו הראשון, בהילכתא קמייתא דמסכת ביצה [ה' ע"א], רב יוסף אמ' מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ביצה אסורה מאי טעמ' הוי דבר שבמיניין, וכל דבר שבמיניין צריך מיניין אחר להתירו, הכל מפורש שם ומדגרסינן בגווה שיהא כמנודה וכאבל אמרי' וניפשוט מינה נמי למנודה שאסור בתשמיש בקשיא, ודחי רב אחא בר פינחס משמיה דרב יוסף ולא איפשיט למנודה, אבל אינו משלח קרבנותיו כול', מנודה מהו לשלוח קרבנותיו, תא שמע כל אותן שנים שהיו ישר' במדבר מנודין היו ושלחו קרבנותיהם שהיו מקריבין תמידין, ותמידין משלציבור, ושלמים נמי שהרי נאסר להם בשר תאוה דכת' [ויקרא י"ז] ואל פתח אהל מועד לא הביאו וגומ' לא היה אדם רשאי לוכל בשר עד שיוליכיהו לחצר אוהל מועד, והיה מקריב הכהן החלב והדם והלה מפשיל שלמיו על כתיפו ומביא לאהלו ואוכלו, אמ' ליה אביי כדלעיל ומיפרקינן ליה בפירוקא קמא, מצורע מהו לשלוח קרבנותיו, תא שמע מפסוק זה שביחזקאל שמדבר בכהן גדול בפרשת והכהנים הלוים בני צדוק [יחזקאל מ"ד], ואחרי טהרתו, אחרי פרישתו מן המת שבעת ימים יספרו לו, אילו שבעת ימי ספירו, וביום בואו וגו', ופשוט דאינו משלח כל ימי אשר הנגע בו.
<h2>דף טז.</h2>
אמ' רבא מנלן דמשדרינן שליחא, אגב דגרסינ' לעיל בכל הנך מהו לשלח נסבה רבא לשליחות בית דין הכא, וישלח יהודה [בראשית ל"ח], תרגו' ירושלמי ושדר יהודה, ומזמנינן דכת' [במדבר ט"ז] היו לפני י"י, היו מוכנין, ומניין שנאמר כן היה מזומן לפני הרב פלוני דכת' לפני י"י, ומניין שנאמר לו אתה ופלוני בין גדול בין קטון אתה והם ואהרן, זימנא בתר זימנא העביר המועד [ירמיה מ"ו], אם לא בא למחר נזמין אותו שנית, מיתפקר מזלזל בבית דין, כלישנא בישא, כהולך רכיל וכמדבר לשון הרע, אם יספר לבית דין שזילזלו בו, האנשים ההם, על משה ואהרן, או על השלוחים, כאומר אם יתעוורו עיניכם או עיני שלוחיכם לא נשגיח בהן, ומנלן דמשמתינן, אורו מרוז, [שופטים ה'] קללו מרוז, ולקמיה מפרש מהו מרוז, יש אומ' מרוז גברא הוא, איש היה שמו מרוז, ויש אומ' מלאך י"י, אורו ארור, כמשקל שמעו שמוע [ישעיה ו'], וכאן תלמוד שפירוש מוחרם דגרסי' לעיל [ט"ו ע"א] מוחרם לא שונה שהוא כארור מדאמרי' הכא ומנלן דמחרמינן, ומנלן יושביה, ולא תיקרא ישיבה עם האדם אלא בארבע אמות, דפרטינן, נפרש חטאיו בציבור ואין בזה משום הלבנת פנים, כי לא באו וגו' [שופטים ה'], אחינו ישר' שמעו דעו שאנו מחרימין פל' בעבור שלא בא לעזרת י"י, או לכך וכך לכל עניין שהוא, ואמ' עולא בארבע מאה שיפורי שמתיה ברק למרוז, איכא דאמרי מרוז כולה כדפרישית לעיל, כוכבא היינו מלאך, דכת' [שם] מן שמים נלחמו הכוכבים וגו' ומנלן דכל מאן דמזלזל בפני בית דין דמפקרינן נבזבז נכסיו לעניים, [עזרא י'] וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים וגו' ומנלן דלייטינן, לקלל ולהכות ולמרוט שערם ולהשביעם שלא יחטאו עוד, דכת' בעזרא [נחמיה י"ג] ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים וגו', ומנלן דכפתינן פרש הפסוק על סוגיית הגירסא דכפתינן ואסרינן מן ולאסורין [עזרא ז'] הרדפה הן למות הן לשרושי, לשרש אחריו עד אחר מותו אם לא ישוב מעבירות שבידו ויתחרט על מרד שעשה אבל אי הדר ביה וביקש מחילה מוחלין לו, מאי לשרושי, מה פירוש לשרושי אמ' אדא מרי כול', הרדפה נרדפהו עד מות, מנדין לאלתר למי שעומד בחטאו כגון כהן שנשא גרושה ואמרי ליה בית דין הוציאה שבכל יום את עובר עליה ואם יאמר לא אפרד ממנה מנדין לאלתר, ואם לא יחזור בו שונין לשמתו לסוף שלשים יום, ואם לא יגרשנה מחרימין אותו בלשון ארור לאחר ששים יום והוא הדין כל מי שיגזרו עליו בית דין שלא לעשות עבירה שבידו שעושין לו כך, אמ' ליה רב הונא כול', לממונא, דקיל, אבל לאפיקרותא שמזלזל בבית דין לאלתר, ההוא טבחא דאיתפקר, זילזל וחירף תלתין יומין, הכי הוו רגילין, לא לישרי ליה קא מיפטרי רבנן אחר דאימנו נמנו ונתקבצו והסכימו ועתה ילכו להם ויישאר בנידויו, מידי שמיע לך בהא, לשון מהופך הוא, כלומ' שמיע לך מידי בהא, מידי, מידעם, מאומה, כלום, כולן לשון אחד הן, טוט, שופר על שם קול היוצא מתוכו נקרא טוט, כגון קאקי חיוורי שעושין קאק קאק, וכן הרבה דברים נקראו על שם מעשיהן, טוט אסר כלומ' הפה שאסר הוא מתיר, ומשמע לאלתר מתירין אותו, אמ' ליה הני מילי דלאלתר מתירין אותו לממון שהיה חייב ולא פייס לבעל דינו ושמתוהו לאלתר וכיון שחזר בו מיד ופרע בעל חובו התירוהו נמי לאלתר אבל לאפיקרותא כהאי טבחא שזילזל ברב טובי עד דחיילא שמתא עליה תלתין יומין, וידע אביי דלא חיילא שמתא עליה עד תלתין יומין, מיהו היה רוצה שימצא תניא דמסייעא ליה, וכיון דלא אשכח תנא כוותיה סמך אגמריה, אלמא קסבר אביי בי תלתא כול', מדאמ' ליה לעיל לא לישרי ליה קא מיפטרי רבנן דאי סבירא ליה שיתירוהו אחרים למה היה מצטער ואמ' קא מיפטרי רבנן ילכו להם ולא נמצאם שום פעם אחרת להתירו לסוף שלשים יום טוט אסר, כך היה מנהג בית דין בזמן רבי עד רב אשי שהיו מנדין בקול שופר כדי שיוודע הדבר לכל ויתפרדו מן המנודה, דגרסי' במסכת סנהדרין [ז' ע"ב], אפיקו לי מאניי מקל ורצועה ושופר וסנדל כשהיה בית דין יוצאין לדון היו מוליכין לו תלמידיו בבית מושב בית דין רצועה להכות חייב מלקות, ושופר לשמת בו, היינו טוט, וסנדל לחלוץ לאשה שהיא צריכה חליצה, מקל לרדות בו למי שלא ישמע לבית דין כדכת' [דברים ט"ז] שופטים ושוטרים, הדיין שופט, ואם אין בעל דין שומע השוטר מלקיהו, והיינו פורענין, שעושין בו פורענות, עד שיחזור למוטב, איבעיא להו תלתא דשמות, ששמתו ולשון רבנן הוא שמות, עבוד, קנוס, אמור, כולן במשקל שמור לבעליו, ומילה זו על לשון רבים היא, תא שמע דלא אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה, מנודה לרב מנודה לתלמיד שהכל כפופין לו, ואמרינן נמי [שמות ל"ג] ומשה יקח את האהל וגו', קסבר מנודה לרב, להקב"ה, מנודה לתלמיד למשה רבינו לפיכך נתרחק מהן, שמע מינה מברייתא זו שלשה טעמים, כלומ' דקדק דבריה תלמוד ממנה שלשה טעמים, תלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי, מדדייקי' מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, והכי איתה לקמן בשמעתין בהדיא לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמ' מנודה, ומינה נמי לכבודו הוא דאינו מנודה לרב, הא אם נידה תלמיד לדבר איסור מנודה גם לרב דאמרינן במסכת ברכות [י"ט ע"ב] אין עצה ואין חכמה וגו', וכן לקמן בשמעתין, הנה זו אחת מג', ושמע מינה, ולמוד ממנה כל אחד מיפר חלקו מדאמרינן בגוה תלמיד שנידה ומת חלקו אינו מופר, מכלל שחביריו מפירין חלקן, כל אחד מיפר חלקו ומיניה וביה מדאמרינן חלקו אינו מופר דייקינן נמי מינה דלא אתו אחריני ושרו חלקו דאם איתה אמאי חיישינן למיתתו יבואו אחרים ויפירו חלק המת אלא מדקתני חלקו אינו מופר תיפשוט דלא אתו אחריני ומפירין חלקו, אמ' אמימר הילכ' תלתא דמשמתו אתו תלתא אחריני ושרו ליה אמ' ליה רב אשי לאמימר חבירים היו אמימר ומר זוטרא ורב אשי, אמ' ליה והתניא רבן שמעון בן גמליאל חלקו אינו מופר עד שיבואו אחרים ויתירוהו, ודלא כדדייקינן לעיל שמע מינה תלת.
תנו רבנן אין נידוי פחות מל' יום, שלשה יום, קבלה היתה בידם כך ולפיכך לא תמצא לה פסוק, ואין נזיפה פחות משבעה, ואע"פ שאין ראיה לדבר לגמרי ללמוד מיכן שהרי לא נכתב לכתחילה לדבר זה, [במדבר י"ב] הלא תכלם שבעת ימים ואמרינ' בתחילת סיפרא [ברייתא דרבי ישמעאל] ובסיפרי בהאי קרא עצמו, קל וחומר לשכינה ארבעה עשר ימים דייו לבא מן הדין להיות כנדון, מניין למד מאביה שהוא שבעת ימים דייו להיות כאביה שבעת ימים, אמ' רב חסדא נידוי שלנו, שלאנשי דורינו, בנזיפה שלהן שלדור ר' וחביריו, ואתמהינן ונזיפה דידהו שבעת ימים, והא תאני ר' שמעון בר' בן אדם גדול, והיינו רבינו הקדוש, הוו יתבי כול', צריך ר', כלומ' חכם חריף לפרשו כגון אבא מרי, רבינו הקדוש, אמ' ליה בר קפרא לר' שמעון בר' מה ר' אומר בדבר זה כלומ' מה ידע ר' לפרש בדבר זה יותר ממה שאמרתי אני, אזל אמ' ליה לאבוה כול', איני מכירך, משמע מובדל אתה ממנו, כנכרי כאיש אשר לא אדע מי הוא, משמע תיעשה כנכרי והתרחק ממנו, ידע בר קפרא שהגיד ר' שמעון לאביו ושמר את הדבר בליבו, הלך בר קפרא נהג נזיפותא בנפשיה תלתין יומין בקשיא, אלמא נזיפה דיהו תלתין ולא שבעה וקשיא לרב חסדא.
<h2>דף טז:</h2>
ושוב פעם אחת כול', מאי דריש, עד שגזר, [שה"ש ז'] חמוקי ירכייך, חמוקי כמו חמק עבר [שם ה'], נסתר ועבר, וכן תתחמקין [ירמיה ל"א] תסתתרי יצא ר' חייה תלמיד היה הוא ובר קפרא ורב (ששת) ושמואל ור' יוחנן ור' אלעזר בן פדת ור' אושעיה, והרבה תלמידים היו לר', לשני בני אחיו, לרב ולרבה בר בר חנה, ובפרק קמא דסנהדרין [ה' ע"א], רב בר אחוה דר' חייה דהוא בר אחתיה, ולקמן [כ' ע"א] ובפרק קמא דפסחים [ד' ע"א] ובסנהדרין מפורש ומבואר שמע ר' ואיקפד וכעס, (ובן קפרא בא) כעס בעבור שעבר ר' חייה על דברי רבו, ראה מי קורא אותך בחוץ כלומ' אחרים קראוך ולא אני, בפנים זועפות, ידע ר' חייה דנקט מילתא בנפשיה, שמר דבר איבה בנפשו, שלח לו ר' לר' חייה תא הדר, כלומ' קיימת בעצמך כראוי, ובעוד השליח בדרך שוב חזר ר' ושיגר שליח אחר לא תיתי, אל תבוא כי עדיים ליבי עכור עד למחר, ושיילינן אמאי שלח ליה לא תיתי, ומהדרינן מעיקרא סבר ר' מקצת היום ככולו אלא לגבי שמועה רחוקה כדלקמן [כ' ע"ב] לגבי אבילות, אתא ר' חייה עם השליח הראשון, אמ' ליה ר' אמאי אתית, אמ' ליה ר' חייה דשלח לי מר תא, והא שלחי לך לא תיתי, זה ראיתי השליח הראשון כול', קרי עליה ר' על ר' חייא [משלי ט"ז] ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, הכא בענן לפרושי ישים שלום בינו ובין אויביו, אמ' ליה ר' לר' חייא מאי טעמ' עבדת הכי תלמוד בחוץ בפרהסיא אמ' ליה מקרא אני דורש [שם א'] חכמות בחוץ תרונה, דרוש דברי חכמים בגלוי, ברחובות תתן קולה, כפל לשון הוא, אמ' ליה ר' חייה אם קריתה לא שניתה לא חזרת על טעם זה פעם אחרת לדעת אותו יפה יפה ואם שניתה ולא שילשתה גירסתך שלשה פעמים, לא פירשו לך חכמ' עדיין צריך אדם אחרי גורסו רב לפרש לו ספיקותיו, ומפרש תלמודא ואזיל, חכמות בחוץ תרונה כדרבה דאמר רבה כל העוסק בתורה מבפנים תורתו מכרזת עליו מבחוץ, כלומ' הקב"ה מגדל שמו ומפרסמו בעולם, ואקשינן והכת' [ישעיה מ"ח] לא מראש בסתר דיברתי וגו', דמשמע אלא בגלוי והאי קרא דרשי', ליה ביום מתן תורה, יום שניתנה תורה ליש' ידעו כל אומות העולם ונתקבצו אצל בלעם ואמרו לו שמא הקב"ה נשבע שלא יביא מבול שלמים, אבל מבול שלאש מביא, אמ' להן י"י עוז לעמו יתן, תורה לעמו וידעו כל העולם, והכא דרשינן ליה לא נדרוש דברי תורה שניתנו מראש, בסתר אלא בגלוי, ופרקינן ההוא לא מראש ביומי דכלה באלול ובאדר שדורשין הילכות הפסח בפסח והילכות חג בחג, וקרו ליה יומי דכלה, שבאין כל העולם לשמוע הדרשא כבאי לראות בחופת חתן וכלה, ור' חייה האי חמוקי יריכייך מאי דריש ביה, מוקי ליה בצדקה וגמילות חסדים שיתנם בסתר, כדאמרינן בחגיגה פרק קמא [ה' ע"א] כי יביאך האלהים במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע [קהלת י"ב], מאי אם טוב ואם רע, אמרי דבי ר' זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דר' ינאי חזייה לההוא גברא דהוה יהיב זוזי לענייא בפרהסיא, אמ' ליה מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבית ליה וכסיפתיה, ור' דריש ביה חמוקי יריכייך זה ספר תורה שעגול כירך, חלאים אילו לתמידי חכמים כדאיתה במסכת נדרים פרק שישי [מ"ט ע"א], מעשה ידי אומן אילו דברי תורה דכת' בהו [שמות ל"ב] והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים וגו' וכת' [משלי ח'] ואהיה אצלו אמון, ובתחילת בראשית רבא [א' א'] דריש ר' הושעיה אמן אומן אמון, אלמא נזיפה דידהו תלתין יומין מבר קפרא ור' חייה וקשיא לרב חסדא, ופרקינן לעולם נידוי שלנו (כנזיפותא) [כנזיפה] שלהן, ונזיפת נשיא שאני, (עד ונזיפת נשיא) עדיפה היא, ור' היה נשיא לכל ישר' דאמ' מר [סנהדרין ל"ו ע"א] לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד מימות משה כמו שהיה בימי רבי, ונזיפה דידן כמה הוי, לפי שלא פירש ר' חסדא אלא נידוי לפיכך שאל על נזיפה, חד יומא, כי הא דשמואל ומר עוקבא כול', לפי ששמואל היה רבו בעת הלימוד היה מר עוקבא כפוף לפניו, וכי הוו יתבי בדינא היה מר עוקבא לעיל משמואל, לפי שהוא בא מזרע דוד, והוה ליה למר עוקבא במושב בית דין שיהא נמוך לפני שמואל כי הוא היה אב בית דין ומר עוקבא היה נשיא ודיין, וכל יומא הוה מלווי כול', לאחר שיפטרו בין [מן] הלימוד בין מן הדיינות היה רגיל מר עוקבא ללוות שמואל רבו עד ביתו כמידת תלמיד לרב, יומא חד איטריד מר עוקבא בדינא שלא נפסק לו הדין והיה מהרהר בו ושכח עצמו והיה שמואל מלויהו, כיון שהגיעו לבית מר עוקבא אמ' ליה שמואל למר עוקבא לא נגה ליה למר לישרי לן בזעף ובלשון תימה גרסי' לה, כלומ' לא האיר לך ליבך לשום לב עלי ליתן לי רשות שאלך, וגרסי' נמי בהילכות דרך ארץ [פ"ה] לעולם אל יפטר אדם מחבירו עד שיודיעו ואפי' רב צריך שיטול רשות מן התלמיד, ידע מר עוקבא דנקט מילתא דבר שנאה וכבר אמרתי למעלה כי מילתא יש לה הרבה פירושין, נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא, אלמא נזיפות דידן חד יומא, ומדאשכחנן בני התלמוד מדקדקין בין דורות הראשונים הנשיאים הנכבדים ודורי התנאים ודורי האמוראין, דייקינן (לקמן) [לגבן] דנזיפחותא דידן שעה אחת, לפי שלא יש עכשיו בכל גלותינו נכבד וחשוב כשמואל ומר עוקבא, ואין כאן לומ' יפתח בדורו כשמואל בדורו [ר"ה כ"ה ע"ב], דההוא (לגבי) לגבי הדין נאמר שאין לך אלא דיין שבימיך ולא נטיל אימה יתירה על הבריות וניטול שכר תורתינו ולהראות כי יש לנו שררה אלא נערה לפי שעה ודיי ולא נטור איבה כלל שאין אנו נשיאים ולא בקיאין בכל התורה כולה, ואפי' היינו בקיאין אין אנו כשמואל הרמתי בדורו, אושפיזיה מפרש במסכת (ברכות) עירובין [נ"ג ע"ב], איש פי זיין, בעל הבית שישים מזונותיו בפי, ההיא איתתא כול', בשביל, תרגום משעול [במדבר כ"ב], מנקרה חושלא, היתה מנקה שעורים קלופים, חושלא קלופים כמו דחש לי מיניה כלי מלחמה [ע"ז ט"ז ע"א], וכן הוו יתבי חושלי בהך גיסא, כך פירושו בכל התלמוד, חושלא שעורים קלופים, צורבא, איש חכם כאש צרבת, ולא איכנעא, ולא נכנעה ולא נתייבשה מלפניו, אמ' ההוא צורבא מרבנן כמה חציפה, תרג' ירושלמי גוי עז פנים [דברים כ"ח], חציף אפין, אתאי לקמיה, באה לפני רב נחמן כול', זה את חייבת לעשות ואין לך עלייך מזה הדבר עונש אחר, אלא נהוג נזיפותא בנפשך חד יומא ודייך.
רב זוטרא בר טוביה הוה פסיק סידרי פרשיות המקרא לפני רב יהודה כי מטא האי קרא [ש"ב כ"ג] ואלה דברי דוד בסוף שמואל, אמ' אחרונים מכלל דאיכא ראשונים, ראשונים מאי ניהו, שתיק רב יהודה, ולא אמ' ליה למר זוטרא ולא מידי, הדר אמ' ליה עוד מר זוטרא מאי שנא כל המקרא פירשת לי וכאן שתקתה אחרונים מכלל דאיכא ראשונים, ראשונים מאי ניהי ולא היה בידו באותה שעה, אמר ליה רב יהודה למר זוטרא מאי דעתיך כל מאן דלא ידע פירושא דהאי קרא לאו גברא רבה הוא וכי תעלה על דעתך אם לא אדע לפרש לך טעם זה מה הוא איני חכם בעיניך על כן אתה אץ לפניי לשאול פעם אחרי פעם, ומר זוטרא לא הוה דכיר האי קרא דגרסינ' בראש מסכת חולין [ו' ע"א] ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה [משלי כ"ג], כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך, דוק ופרש לעצמך, ידע מר זוטרא דנקיט רב יהודה מילתא בדעתיה נהג נזיפותא בנפשיה חד יומא, ודאתן עלה מיהא, הואיל ובאנו לטעם זה מעתה, ראשוני' מאי היא דכת' [ש"ב כ"ב] וידבר דוד לי"י את דברי השירה הזאת הם הראשונים והואיל נמי דאמרי' דברי השירה נפרש ממנה מקצת, מכף כל אויביו ומיד שאול, מלמד ששאול שקול כנגד כל אויבי דוד, בהגדת שמואל, אמ' לו הקב"ה שירה אתה אומ' לפניי על מפלת שאול אילמלא אתה שאול והוא דוד הייתי מאבד כמה דוד מפניו, אילו הייתה אתה צדיק כשאול והיה שאול כמוך כצדקך הייתי מאבד אלף איש כמוך מפניו, לומ' שהיה שאול צדיק ממנו ובדין היה לי להסירך מעל פניו אלא שכבר נגזרה גזירה מלפניי שתמלוך על ישר' ומשחתיך בקטנותך ולפיכך השארתיך כדי לקיים גזירתי, מיד חזר דוד ואמ' לפניו במזמור אחר שגיון לדוד, שגגה היתה לי בדבר זה ששרתי לפניך על שאול שנמשל לכוש, ואע"פ שזה המזמור אשר שר לי"י הוא ששי, ודברי השירה במזמור ששה עשר, הא אמרינן בפרק קמא [ברכות י' ע"א] סמוכים לעד לעולם, אין מוקדם ומאוחר, וכל מזמור נסמך לחבירו ללמוד ממנו טעם כדאמרינן התם למה רגשו כול', וכי כוש שמו והלא שאול שמו כול', במעשיה הטובים ובמראיה וביופיה כושית בגימטריא יפת מראה, מיניין כושית (כ"ו) כמיניין יפת מראה כיוצא בו הוקם על שתיקן מאה ברכות, ורחוק הוא, והגדה שמענה ואתה דע לך, כי אמרינן במסכת מגילה [י"ז ע"ב] תניא מאה ועשרים זקינים ומהם כמה נביאים (ו)תיקנו להן שמונה עשרה על הסדר כול', ואיפשר שהיה דוד אחד מהן, הוקם על שהקים עולה של תשובה שהרי בא לידי עון אשת איש ונמחל לו, שאילו לא נמחל לא היה אדם עושה תשובה לעולם, וכן מצינו שביקש הוא רחמים בלשון זה [תהלים נ"א] אלמדה פושעים דרכיך שאתה מוחל לכל פושע שחוזר בו, וחטאים אליך ישובו מעוונות שבידם, ואלה שמות הגיבורים אשר לדוד וגו', מאי קאמ' כלומ' מה בא להשמיענו שמות אנשיו בלא טעם בדבר, אמ' ר' אבא ויש טעם בדבר והכי קאמ' אלא שמות גבורותיו של דוד כלומר שהיה מתגבר על יצרו ומשפיל עצמו כאחד הענוים והחסידים, ומפרש יושב בשבת, בשעה שהיה דוד יושב בישיבה לא היה יושב על גבי כרים וכסתות דרך שררה אלא על הקרקע כעניו וחסיד, דכל כמה כול', ואחרי מות עירא היאירי הכהן, במסכת יבמות התם מפרש שהיה עירא כהן בפרק הערל [עירובין ס"ג ע"א], חזר דוד מלמד לחכמים על גבי קרקע, אמרו לו תלמידיו דוד אדונינו ליתיב מר אכרים כמו שהיה עושה עירא, ולא קיבל עליו לנהוג שררה על תלמידיו, תחכמוני אמ' לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה, תחכמוני, תחכמוני, א"ח ה"ע מתחלפין בלשון תלמוד, גוזר גזירה ואתה מבטלה, בתחנוניך ובקשותיך כדכת' [דה"א כ"א] תהי נא ידך בי ובבית אבי, וכשהיה המלאך בדברי הימים וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלם הלך דוד ותפשו ובטלה החרב מעל ישראל, ובפרק הערל [עי' ע"ט ע"א] נמי כי האי גוונא, ראש השלישים, תהא ראש לשלשה אבות, כלומ' אברהם יצחק ויעקב, פי' ראש מתחשב עם שלשה האבות כדאמרי' אלהי דוד ובונה ירושלם, ובהפטרה בא"י מגן דוד, ראש כמו נשא את ראש [במדבר ד'], קביל ית חושבן, וכן כי תשא את ראש [שמות ל'], עדינו מעדן, כופף עצמו שזה הוא עידון התולעת נכווצת ונקמצת, וכן מצינו בדבריו ואנכי תולעת ולא איש [תהלים כ"ב], העצני, בשעה שהוא יוצא למלחמה כול', כלומ' בכל עת היה עושה כראוי ולומד שלא תאמר מפני רוב חלישות ותשות כח היה כתולעת אלא לפי שאין דברי תורה נמצאין בגסי הרוח, כדדרשינן בסיפרי לא בשמים היא וגו' [עי' עירובין נ"ה ע"א], אלא גיבור גדול היה, בעת הלימוד כתולעת, ובמלחמה גיבור גדול כדמפריש לקמיה, והיה מתאנח על השלמת האלף, איני זכאי כאותן שכתבתה בתורתך [דברים ל"ב] איכה ירדוף אחד אלף יצתה בת קול ואמרה לו רק בדברי אוריה החיתי פסוק זה במלכים [א' ט"ו] במעשה אביה בן רחבעם והכין רישיה דקרא אשר עשה דוד את הישר בעיני י"י ולא סר מכל אשר צוהו כל ימי חייו רק בדבר אוריה החיתי והיינו רק, כלומר חסרון המאתים בעבור אוריה כול', דכל אכין ורקין מיעוטין.
<h2>דף יז.</h2>
[פיס'] אמ' ר' תנחום כול', תלמיד חכם שנידה לשום אדם ולא ביקש ממנו מחילה נידויו נידוי כדתניא לעיל מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, לרב הוא דאינו מנודה הא לכולי עלמא מנודה, והשתא מפרש התלמוד מהו לכבודו, למאי אילימא למילי דשמיא שעבר על דברי תורה אין חכמה ואין תבונה וגו', ואמאי אינו מנודה לרב, יהי מנודה אפי' לרב, ופריך אלא מאי לכבודו לכבוד עצמו, כגון שזילזלו שום אדם וניד(ו)הו יקבלו הציבור דבריו עליהם חוץ מרבו אם רוצה ידבר לו ואם לאו שחושש לכבוד תלמידו אל ידבר לו, אמ' רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במאי דפסיקא ליה כלומר בדבר שהוא מבואר לו שחטא לו, כגון מעשה דרב יהודה בסוף סדר נשים בפרק עשרה יוחסין [ע' ע"א], דאיתפקר חד בשליחא דרב יהודה ואפיק שיפורי ושמתיה בעבור שאמ' מאן האי בר שפיסקא"ל דשקיל בישרא מיקמאי, והיינו דינא לנפשיה וכן אם קראו עבד משמית ליה, דתניא בקידושין [כ"ח ע"א] הקורא לחבירו עבד חייב שמתא ולקמן מפרש מאי שמתא שם תהא מיתה, אינמי כגון שהיה אדם חייב לו ממון עביד דינא לנפשיה ומשמית ליה עד דיהיב ליה, וכגון האי נמי דהוא צורבא מרבנן דהוה סני שומעניה דקים ליה לרב יהודה במאי דעבד והיינו במאי דפסיקא ליה, שנתברר לו מה שעשה, היכי ליעביד לישמתיה צריכי ליה רבנן, שהיה חריץ והתלמידים צריכין ללמוד הימינו, לא לישמתיה כול', אמ' ליה לרבה בר בר חנה מידי שמיע לך בהא אם יחטא חכם וחריף חוששין לתורתו או אין חוששין לתורתו, אין תבונה ואין עצה לנגד י"י, אמר ליה רבה הכי אמ' ר' יוחנן אם מלאך י"י הוא יבקשו תורה ממנו ואם לאו לא הוא ולא שכרו, וכי בשביל שלמד תורה מזלזל בה, לא התלמוד הוא העיקר אלא המעשה דתניא במסכת יומא [פ"ו ע"א] אוי לזה שלמד תורה אוי לו לרבו שלומדו תורה, מיד שמתיה רב יהודה, והיינו נמי במאי דפסיקא ליה, לסוף איחלש רב יהודה חלה חליו אשר ימות בו, באו חכמים לבקרו ובא המשומת ביניהן. אחיך, תרגום כי צחקת [בראשית י"ח] ברם חייכת, לא מיסתייך, לא דייך, לגברא כוותך, מכלל דאיש גדול וחכם היה לא חנפי, לא חנפתי לך, לסוף מת רב יהודה, בא וביקש מן החכמים שיתירו לו, אמרו ליה רבנן כול', זיל לגביה דר' יהודה נשיאה, כאן למדתה שרב יהודה ור' יהודה נשיאה ורב ור' יוחנן ושמואל היו בדור אחד, והיינו דגרסינ' בכל דוכתא [עי' פסחים י"ג ע"ב] אמ' רחבה אמ' רבי יהודה דספוקי מספקא ליה לרחבא אי מר' יהודה נשיאה גמר טעם הלכה זו או מרב יהודה ומשום האומר דבר בשם אומרו היה רוצה רחבא לומר דבר בשם אומרו וכיון דהוה מסתפק ליה הוה אמ' רבי כלומ' דמשמע לשון רב ורבי, אמ' ליה ר' יהודה נשיאה לר' אמי חבירו פוק עיין בדיניה, בקש בברייתות אולי תמצא שום תניא להתיר כי האי גוונא, ואם נפשך לומ' אמ' אמימר ואוקימנא כוותיה, רב יהודה לא תלמיד הוה אלא נשיא הוה דקיימ' לן אין חכם נסמך ברב או ברבי אלא אם כן היה שופט לישר', אי בעי למישרי ליה, כלומ' אם ראוי להתיר לו התיר לו, עיין ליה בדיניה וסבר למישרייה, עמד ר' שמואל בר נחמני כול', זקן היה ומימות ר' היה והאריך שנים עד בן בנו שלר' כי ר' יהודה נשיאה היה בן בנו שלר' ולכך נקרא על שם זקינו, האידנא התם, תמה ואמ' מה חידוש הוא זה שבא לפנינו היום וכן פירוש כל מאי דקמא שבתלמוד, מאי דקמא דליתי האידנא האי סבא לבי מדרשא כול', נפק ההוא משומת כי בכי ואזיל, אתאי זיבורא, דבורה גדולה ואדומה, טרקיה אאמתיה, נשכו באמתו, בערוותו, ומזה יש ללמוד שמא באברו עבר עבירה ולקמן [כ"ד ע"א] נמי אמרי' ההוא דבעל בימי אבילותו ושמטו חזירים את גוייתו, נ"א טרקיה אפותיה, על פדחתו, ושכיב ומת מאותה הנשיכה בנידויו, עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה, כגון שעמדה שם עכנא כמעשה דרב כהנא בהדי ר' יוחנן, בסוף בבא קמא [קי"ז ע"ב], דדייני וקיבלוה, לומר שחריף היה והגינה תורה עליו קצת, מאי סני שומעניה דאמרינן לעיל כול', דברים כמשמען, ויש מפרשין חס ושלום שהתלמוד נותן עיצה לעבור עבירה אלא הכי משמע מתוך שילך באכסניא ויהיה נע ונד בארץ וילבש שחורים ישבר יצרו בעל כורחו, אולי כן הוא הפירוש, והאי קושיא דבענן לאקשויי מבטלת זה הפירוש, כלומ' והיאך ילך ויעבור בסתר והאמ' ר' יצחק כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי השכינה, לומר אין כאן שכינה, והכתוב צווח שכל העולם מלא ממנה שנ' [ישעיה ס"ו] כה אמר י"י השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו' ופריק לא קשיא הא דמצי כייף ליה ליצריה, כאן דלא מצי כייף ליה ליצריה, ושפחתו שלבית ר' שאמ' ר' שמואל בר נחמני לעיל מאי היא, מה מעשה בא לידיה עד אשר שימתה, במכה בנו גדול שמא יחזור בנו ויכהו ונמצא מחייבו מיתת בין דין.
ר' שמעון בן לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא, יש' בעלמא, נכנס לפרדס ואכל התאינים, רמא ביה קלא כול', אמ' ליה ר' שמעון לאותו האיש ליהוי ההוא גברא בשמתא, אמ' ליה ההוא גברא כול' שימתו לר' שמעון וברח, אתא ריש לקיש לבי מדרשא, אמרו לו (שמא) שלו נידוי שלך אינו נידוי, אמ' להן ריש לקיש לבני המדרש ומאי תקנתי אמרו ליה זיל גביה ופייסיה דלישרי לך, לא ידענא ליה כול', ירושלמי [ה"א] הדא אמרה המנדה לאיש שאינו צריך נידוי וחזר הוא ונידהו השיני נידוי, אמ' רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו כול', היכבד ושב בביתך, כלומר נהוג נזיפות בנפשך ואל תדין שום דין, חזר וסרח, וחטא, ואשר חטאנו [במדבר י"ב] תרגו' ודיסרחנא, מנדין אותו מפני חילול השם, ופליגא דר' שמעון בן לקיש, כסיהו כלילה ואל תנדיהו בשום עניין, מר זוטרא חסידא כי חייב צורבא מרבנן שמתא ברישא משמית לנפשו מפני כבודו שהוא חכם, וכן כי האי גוונא בפרק כל כתבי הקודש, שהיה משמת לעצמו תחילה ואז ישמת (למוחייב) [למחוייב] שמתא, ואמ' רבא התם בפרק כל כתבי הקודש [קי"ט ע"א], אמ' רבא תיתי לי דכי אתא צורבא מרבנן לדינא לקמאי לא מזגינא רישי אביסדיא עד דמהפכנא ליה בזכותיה, וכי הוה עייל מר זוטרא לאושפיזיה שרי ליה לנפשיה והדר שרי ליה שלא ילין בשמתיה דאמ' רב גידל אמ' רב(ה) תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו, אמ' רבא תיתי לי לשון קללה הוא בדרך קצרה, וכן במקרא [עי' ש"ב ג'] כה יעשה י"י לי וכה יוסיף ולא יאמר מה יעשה לו, וכן תיתי לי, כלומ' תבוא מאירה לאותו האיש שלא שימתתי צורבא מרבנן מעולם אלא כי מיחייב כול', מימנו אניגדא, יתקבצו להסכים שילקוהו מלקות לתלמיד חכם, ולא מימנו אשמתא, דשמתא דבר רע הוא מאי שמתא, מה לשון קשה ורע, אמ' רב שם מיתה ושמואל אמ' שממה יהיה אמ' אבוה דשמואל ומהניא ביה כי טיחיא לתנורא, כלומ' תיכנס הקללה בגופו כמו שייכנס החלב בתנור כשהוא חם שיטיחו אותו כדי שיהיה חלק לאופות פת יפה ונקייה ותיבלע בחרסו, ופליגא דריש לקיש אאבוה דשמואל, איברין, הקללה נכנסת באיברין וכשיוצא ממנו תצא נמי מן האיברין והיינו פליגא, דאבוה דשמואל אמ' אינה יוצאה לעולם וריש לקיש אמ' יוצאה דכת' [יהושע ו'] והיתה העיר חרם, ביריחו כת', וחרם בלשון מקרא הוא לשון שמתא בלשון תלמוד, וחרס כמיניין איברים שבאדם, במסכת אהילות [פ"א מ"ה] מדדום חכמים בשפחה אחת, משנה שלימה היא, אמ' רב יוסף בוא וראה כמה השמתא קשה, שדי שמתא אגנובתא דכלבא ואיהי דידה עבדה, השלך החרם בזנב הכלב, והיא שורפתו, גנובתיה, זנבו, כדאמרי' במסכת שבת בפרק המוציא יין [ע"ז ע"ב], מאי טעמ' גנובתיה קמטא משום דאכלו (בישא) ביסי, ההוא כלבא כול', מסאני, מנעלים, החכמים החרימוהו ונתלה בהן האש בזנבו ואכלתו האש, ההוא אלמא, חזק ואמץ [יהושע א'], תרגום תקף ועילם אלמא שלוקח ואינו מחזיר מפני עוצם רשעו, דהוה מצער כול', מסתפינא, אפחד שמא ילשיניני ויצעריני יותר, שקיל פתיחא, קח שטר פתוח מבית דין שאם לא יתן לך ויחלוק לך כבוד ליהוי בשמתא, פתיחא לשון קללה וכן רכו דבריו משמן והמה פתיחות [תהלים נ"ה], והמה קללות ואלות שחותכות כחרב, ואת ארץ נמרוד בפתחיה [מיכה ה'], בחידודה שלחרב כל שכן שאפחד שיזיקיני יותר, שקילה לפתיחא כול', קח שטר(י) השמתא והורידו בכד [י"ז ע"ב] והורידו בבית הקברות וקרי ביה אלפי שיפורי, לאו דווקא אלפי, אלא לשון הרבה, וקרי ביה, ותקע בה בכד פעמים רבות עליו בלשון אלה ושמתא ארבעים כנגד צורת הוולד אזל עבד הכי פקע כדא ומית אלמא.
<h2>דף יז:</h2>
מאי שיפורא, למה תוקעין בשופר, אמ' רבה שנפרעין ממנו לשון נופל על לשון, מאי תברי אגב דשאיל מאי שיפורי שאיל נמי מאי תברי, כלומ' כל היכא דאמרי בני התלמוד תבר על פלוני, פירושו תברי בתי, תניא רבן שמעון בן גמליאל אומ' כול' נ"א תברי בתי דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר כל מקום שנתנו חכמים עיניהם או מיתה או עוני ובפרק קמא דחגיגה [ה' ע"ב] מפרש להאי מתניתא דרבן שמעון בן גמליאל במעשה רבה שהיה עשיר גדול, ויש לנו חידוש מתלמודא דבני מערבא [ה"א] לגבי טעמי נידוי, ר' יהושע בן לוי זמין ליה לחד בר נש ולא אשגח ביה, אמ' אילולי דלא חרמית בר נש מן יומוי הוינא מחרים ליה, שעל כ"ד דברים מנדין על כבוד הרב, וזו אחד מהן [עזרא י'] וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' ואומ' והוא יבדל מקהל הגולה, אמ' ר' יצחק אית סגיא מינהון מהדרין במתני', בתעניות [י"ט ע"א] שלח לו שמעון בן שטח צריך אתה נידוי כול', בראש השנה [כ"א ע"ב] שלח לו רבן גמליאל כל המעכב את הרבים לעשות מצוה צריך נידוי, בפסחים [נ"ג ע"א] אילמלא תודוס אתה גזרנו עליה נידוי, תנן [עדיות פ"ה מ"ו] את מי נידו את אלעזר בן הנד שפיקפק בנטילת ידים, הדא אמרה המפקפק אפי' בדבר מדברי סופרים צריך נידוי, בעדיות [שם] דכמה השקוה דכמה, דכוותה, פי' גרים שכמותה השקוה, כלומ' גינה שמעיה ואבטליון ונידוהו ומת בנידויו וסקלו בית דין את ארונו, הדא אמרה המבזה תלמיד חכם לאחר מותו צריך נידוי, אמ' ר' יוסי נמנו וגמרו לכשיחזור יהו מקרבין אותו, אמתיה דר' חמתיה לחד ספרא מחי לינוקא יותר מן צורכיה, אמרה יהא ההוא גברא מוחרם שאלו לר' אחא ואמ' צריך למיחש על גרמיה, הדא אמרה העושה דבר שלא כשורה צריך נידוי, ר' יעקב בר אביי בשם רב ששת נמנו באושא שלא לנדות זקן, כר' אבהו דאמ' זקן שאירע בו דבר אין מורידין אותו מגדולתו, אלא אומ' הכבד ושם בביתך, וזקן ששכח תלמודו מחממת אונסו נוהגין אותו כקדושת הארון ששימש הלוחות, ר' חייה בשם ר' יוחנן שנידה לעצמו אפי' כהלכה אין נידויו נידוי, בימי ר' ירמיה אתא עקא על ישר', גבי מנורתא דדהבא גביה ר' יעקב בי"ר [בון] שלח ליה עדיין לא שב ירמיה מרעתו, וביקש לנדותו, ואמ' ליה ר' חייא בר' יצחק עטושיא שמעתי שאין מנדין זקן אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו שהעמידו עגלים, אמ' ליה מי שאמ' דכמה השקוה ונידוהו כירבעם בן נבט עשה, ונדון אילין לאילין, וצריכין למישתריא אילין מן אילין.
פיס' והנזיר והמצורע, והנזיר שהשלים נזירותו במועד מותר לגלח ולהקריב קרבנותיו, והמצורע שנתרפא מצרעתו דכת' ביה [ויקרא י"ד] יגלח את כל שערו אם טיהרו הכהן בחולו שלמועד יכול לגלח ולהקריב קרבנותיו, שאין לך אנוסין כאילו כנזיר ומצורע, בעא מיניה ר' ירמיה מר' זירא כשלא היה להן פניי לגלח בחולו שלמועד שלא ישהו קרבנותיהן אבל היה להן פנאי לגלח ולא גילחו ונתרשלו מהקריב את קרבנם אסורין, או דילמא אע"פ שהיה להן פנאי ולא גילחו מותרין לגלח במועד ולקולא, אמ' ליה תניתה כבר שניתה אותה והיא זו הבריתא שהשיב ממנה רב פינחס לעיל [י"ד ע"א] כל אילו שאמרו, פי' הבא ממדינת הים ומבית השביה עד הששה, ונזיר ומצורע אע"פ שהיה להן פנאי לגלח ביום ערובה ולא גילחו מותרין לגלח בחולו שלמועד כדי שלא ישהו קרבנותיהן יותר דתניא בסיפרא [מצורע פ"א ג'] והובא אל הכהן שלא ישהא, ואם השהה עובר בכל יום בקום ועשה וכדריש לקיש מצוה הבאה לידך אל תחמיצינה, תנא בתוספתא האבל והכהן מותרין בגילוח, וקימבעיא לן האי אבל היכי דמי אילימא כול', ואלא שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל איבעי ליה לגלוחי בערב שבת דאמ' רב חסדא כול', כאבא שאול לקמן דמיקיל ותריץ לא צריכא הא דתניא אלא בשחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל, תנא ברא משנה חיצונה היא דתניא תנא האבל והכהן, תנא ברא סבר לה כאבא שאול דמיקיל דאמ' מקצת היום ככולו לקמן [י"ט ע"ב] ויום שביעי עולה לכאן ולכאן לימי שבעה ולימי שלשים, ומותר ברחיצה ופקע מיניה אבילות לגמרי וכיון דשבת הוי יום שביעי שלו ואינו יכול לגלח ביום השבת אנוס הוא, ותנא דמתני' ואילו מגלחין סבר לה כרבנ' דאמרי לא אמרינן מקצת היום ככולו כדאמרי' לעיל [ט"ז ע"ב] לגבי ר' ור' חייה, מעיקרא סבר (לא) אמרינן מקצת היום ככולו, ולבסוף סבר [לא] אמרינן מקצת היום ככולו, ואיתה נמי בראש פרק קמא דראש השנה [ב' ע"א], כיון שהגיע אחד בניסן עלתה לו שנה, קמ"ל דניסן ראש השנה למלכים כול', ויום אחד בשנה חשוב שנה, ושמעת מינה נמי דמקצת היום ככולו, מכיון שהמליכוהו בכ"ט באדר, ואכתי לא שלים אבילות דשבעה, האי כהן היכי דמי אילימא דשלים משמרתו כול', ותספורת מפורשת בסנהדרין פרק כהן גדול [כ"ב ע"ב] מלך מסתפר בכל יום, כהן גדול מערב שבת לערב שבת כול', כיון דתנן בסוף מסכת סוכה [נ"ה ע"ב] בשלשה פרקים היו כל המשמרות שוין, שלשה פרקים, שלש פעמים בשנה, היינו בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות היו כל המשמרות שוין, הכי מפרש במסכת סוכה שהכהנים היו שוין בדבר וכל כהן שירצה להקריב יבוא ויקריב דכת' [דברים י"ח] ובא בכל אות נפשו ושרת, והאי לוי כהן הוא שהכהנים נקראו לויים בכ"ד מקומות וזה אחד מהן ובא בכל אות נפשו ושרת, יכול אף בשאר ימות השנה כן, פי' יבוא ויקריב כרצונו תל' לומ' מאחד שעריך, לא אמרתי אלא בשעה שכל ישר' נכנסין בשער אחד, אבל בשאר ימות השנה תיקנו להן שמואל הרואה מדיוקא דאוריתא ודוד כ"ד משמרות מן החמש טול אתה שבתך ואני שבתי, כדכת' [שם] חלק כחלק יאכלו היינו בשלש רגלים שוין באימורי הרגלים, והתם במסכת סוכה פריך אימורין דגבוה נינהו ומה לכהנים מהן, ופריק רב חסדא מה שאמור ברגל, כלומ' חלק הכהנים מן החגיגה ומן נדבות ונדרים וכיוצא בהן, ובחילוק לחם הפנים, הכל מפורש שם בסוכה, ועכשיו כיון דתנן בשלשה פרקים היינו שלש רגלים כול' דלא שלים משמרתו עד שישלם הרגל, כמאן דלא שלים משמרתו דמי, ולפיכך לא שנה ר' במתני' לפי שאינו מגלח עד שישלים הרגל דתנן [תענית ט"ו ע"ב] אנשי משמר אסור' מלגלח עד שישלימו משמרתן שכן תיקנו להן מימות אהרן הכהן, ותנא ברא סבר אע"ג (דשייר) [דשייך] הכהן בהנך משמרות משמרה דידיה שיקחו אימורי הרגלים כול' הא שלימא לה, וכיון דאנוס היה קודם הרגל הוא ש(ה)רי לגלח בחולו שלמועד.
[פיס'] תנו רבנן כל אילו שאמרו מותרין לגלח במועד הבא ממדינת הים מותר לגלח בימי אבלו, אם בא ממדינת הים ופגע בו אבל יגלח בתוך ימי אבלו, וכן נזיר וכן מצורע כולן מותרין, זו הברייתא שאמ' ר' זירא לר' ירמיה לעיל תניתה והיא שהשיב ממנה רב פינחס לאחיו שמואל לעיל [י"ד ע"א], והתניא אסורין לגלח בימי אבלן ואפי' יצאו מבית השביה ומבית האסורין ומצורע ונזיר וכולן שפגע בהן אבילות אסורין וקשיין אהדדי, אמ' רב חסדא אמ' רבינא בר שילה כי תניא נמי כל אילו מותרין שתכפוהו אביליו פי' בתוך שבעת ימי אבילותו עוד ימות לו אחר ועדיין לא השלים לשיני עד שמת שלישי, וכן הרבה, היינו תכפוהו, כמו תכף לגאולה תפילה, תכף לסמיכה שחיטה [ברכות מ"ב ע"א], ואקשינן תכפוהו אבליו מאי איריא אילו הבא ממדינת הים וכולן ששנינו בתוך פירקין אפילו כולי עלמ' דתניא תכפוהו אבליו זה אחר זה כול', ופריק הא איתמר עלה אמ' רב חסדא בתער, מוסי, ולא במספרים, מקץ בלשון ישמעאל, במים ולא בנתר, טיט יפה לרחוץ בו, וכן חומץ על נתר, מנהג בני קדר שישפכו חומץ על גבשושית הבאה מספרד וירחצו בה ראשיהן והוא יפה כבורית ולא יתכן לפרש נתר בורית משום דכת' [ירמיה ב'] כי אם תכבסי בנתר ותרבי לך בורית וגו', ולא בחול, חול נמי קרוב הוא מאותו עפרורית שאמרנו שיכבסו בו בגדים, אמ' רב חסדא זאת אומרת, זו הברייתא דתכפוהו אבליו, אבל אסור בתכבוסת ברחיצת בגדים, מדאמרינן בגוה תכפוהו אבליו מכבס כסותו במים מכלל דמי שלא תכפוהו אבליו אסור לכבס במים כלל.
<h2>דף יח.</h2>
תנו רבנן כשם שאמרו כול', ליטול, לקוץ ולחתוך צפרניו, ושמואל אמ' הלכה כר' יוסי בזו ובזו, באבל ליטול צפרניו בחול, ובמועד ליטול צפרניו לכולי עלמא, והילכ' כוותיה דתלמידיה דר' הוא, וקם ליה כר' ולא חלק עליו, שמואל איתרעא ביה מילתא בפינחס אחוה, כלומ' מת לפינחס אחד משבעה מיתי מצוה, עאל למישאל נכנס לשאול טעם מפינחס אחיו, ראה שמואל צפרני אחיו גדולים אמ' ליה למה לא תסירם והלא הנחתן מיאוס הן, ושמואל לטעמיה דאמ' מותר ליטול צפרנים בימי אבילות, כעס פינחס ואמ' לשמואל אילו דידך הוה, כלומ' אילו מת לך בן או בת היית מזלזל בהן כל כך, היו דברי פינחס כשגגה היוצא מלפני השליט ומת לשמואל מת, ובא פינחס כול', שקלינהו שמואל לצפרניו וחבטן לפני פינחס ואמ' לו שמואל לפינחס אינך בקי בברייתא זו ברית כרותה לשפתים דכת' [בראשית כ"ב] ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם, ואיסתייעא מילתא וחזר אברהם אבינו עם יצחק ואע"פ שאינו כת' בהדיא שהרי כת' וישב אברהם אל נעריו, השתא מיהת חייה ונשא רבקה והצליח, סבור מינה דיד חשבו בני המדרש בדעתם דהיל' כשמואל בנטילת צפרנים שלידים אבל ציפרני הרגלים אסור לגלחן בימי אבלו, ואוקמה רב ענן דמותר לגמרי ביד וברגל, אמ' רב חייה בר אשי אמ' רב ובגנוסטר אסור, ולית הילכ' כוותיה אלא מותר לגמרי בכל עניין, גנוסטרי מספריים הן יפים ונאים, ולפיכך סבר אסור, כלומ' דרך שררה היא קציצת גנוסטרי, ואבל לאו בר שררה הוא אלא בראש כפוף לארץ דכת' [מיכה א'] ואבל כבנות יענה, שיטו לארץ ראשן, אמ' רב שמן בר אבא הוה קאמינא כול', תלמיד ר' יוחנן הוה וכהן היה וקרוב לשמואל היה, במסכת כתובות [כ"ג ע"א], שמ' מינה תלת, מותר ליטול צפרנים מדנטלינהו ר' יוחנן, אין בהן מיאוס מדקצצן בשיניו, מותר לזורקן מדזרקינהו, ואיכא מאן דדייק דאסור ליטול ציפרנים בכלי בין באבל בין בחולו שלמועד מדנטלינהו ר' יוחנן בשיניו, ולא דיוקא הוא, אלא כדפסיקנא לא שנא בגנוסטר ובכל כלי ור' יוחנן נטלן בשיניו בעבור שהיה בבית המדרש, וקיימא לן שאין מכניסין כלי ברזל בבית המדרש דתניא בסיפרי ויקם מתוך העדה ויקח רומח בידו [במדבר כ"ה], מיכן שאין מכניסין כלי זיין בבית המדרש [סנהדרין פ"ב ע"א], איני כי עשה יפה ר' יוחנן שזרקן והתניא זורקן רשע, ופריק מאי טעמ' הזורקן רשע שמא תעבור כול', קבלה הוא בידם שאשה עוברה שדרכה עליהן מפלת עוברה, כיון דאישתנו, שדרכום בני המדרש בטלו להן עם העפר, קוברן צדיק שלא תיכשל בהן אשה עוברה, והיינו צדקתו שיטרח לכסותם, שורפן חסיד, לא איתפרש, ויש מפרשין שכיון שישרפם יבוא היזק לגופו ולא נתברר לנו, ובמסכת נידה בפרק כל היד [י"ז ע"א] בגמר' בית שמי אומ' צריכה שני עדים, וכן היה ר' שמעון אומ' חמשה דברים העושה אותן דמו בראשו וקא חשיב התם והנוטל צפרניו וזורקן לרשות הרבים מפני שאשה עוברה עוברת עליהן ומפלת, ומסקנא הכין, ובמסכת שבת בפרק המצניע [צ"ד ע"ב], תניא ר' שמעון בן אלעזר אומ' ציפורן שפירש' רובה וציצין שפירשו רובן ביד מותר בשבת להסירן, בכלי פטור אבל אסור, לא פירשו רובן ביד (מותר בשבת להסירן, בכלי) פטור אבל אסור, בכלי חייב חטאת, אמ' רב יהודה הלכה כר' שמעון בן אלעזר, אמ' ר' יוחנן והוא שפירשו רובן לחוץ ומצערות אותו, אמ' רב יהודה אמ' רב זוג בא מחמתן, זוג, שני אנשים באו לשאול לפני ר', ומר זוטרא מתני לפני ר' חייה באו אותן שני אנשים ובקשו ממנו מהו ליטול צפרנים בחולו שלמועד, והתיר להן, ושמואל אמ' אף בקשו ממנו שפה והתיר להן, והיל' כשמואל, אמ' אביטול, שם חכם, ספרא[ה], מגלח, ויש גורסין ספרא סופר, שפה מזוית לזוית, כלומ' כמידת שפת האדם, הנחה הנחת שיער כל שהוא מעכבת מעכבתו מלוכל כי יכנס השיער בפיו ומצערתו לאדם, ומותר לגלח כל מקום שיזיקיהו, אמ' ר' אמי באי זו שפה התירו לגלח בשפה המעכבת מלאכל ומלדבר, אמ' רב נחמן, לדידי כי שפה המעכבת דמיא ומשמע מותר לגלחה, ואמ' אביטול ספרא[ה], אגב דברים שאמ' לעיל אמרה נמי להא מילתא, גירסי שמו, כי כל פרעה אינו שם העצם אלא שם הגדולה כמו שיאמרו הלועזים פפא, פלוני אדוני הפפא, וראייה פרעה קצף על עבדיו [בראשית מ"א], ואי לאו דכינוי לגדולה הוא לא היה רשאי עבדו לקרותו בשמו, פרמשתקו, אמתו, ושפל אנשים, שלא תאמר אין מלך אלא גיבור וארוך ויפה תואר, אלא לי"י המלוכה ויתנה למי שירצה, ואמ' אביטול עוד, אמגושי, מכשף, וכן כל מגוש שבתלמוד לשו' כישוף הוא, הנה יוצא המימה [שמות ז'], ללחוש ולכשף, ובפרק היה נוטל את מנחתה [כ"ב ע"א], דאיתמר קרא ושנה ולא שימש תלמידי חכמ', רב אחא בר יעקב אמ' הרי זה מגוש, אמ' רב נחמן בר יצחק מסתברא כרב אחא בר יעקב (אמ' הרי) רטין מגושא ולא ידע, תרגו' וחובר חבר [דברים י"ח] ורטין רטן, אלמא לשון כשפנות הוא, ובמסכת שבת פרק כלל גדול בגמר' והקורע [ע"ה ע"א], אמגושתא, רב ושמואל, חד אמ' גידופי וחד אמ' חרשי, הילכך הדוחק עצמו לפרש מגוש זה כאידך דשבת, גידופי שהיה יוצא למים לחרף ולגדף לומ' כדאשכחן ביחזקאל [כ"ט] לי יאורי ואני עשתיני, אני עשיתי את עצמי ובראתי את היאור הזה בחכמתי.
[גמרא] ואילו מכבסין במועד כול', אמר רב אסי אמ' ר' יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו שלמועד ואיתמר עלה [לעיל י"ד ע"א] בשאיזורו מוכיח עליו מותר, מתיב ר' ירמיה אילו מכבסין במועד כול', הני אין שאר כל אדם אסור, אמר ליה ר' יעקב לר' ירמיה אסברה לך, תרצה שאבינך דעת ר' יוחנן, מתני' אע"ג דאית ליה תרי ותרווייהו מטונפין אסור, אבל זה כיון שאין לו אלא הוא מותר, שלח ליה רב יעקב בר גיורי, כך היה שם אביו גיורי, ויש אומרין שבא מגרים, ולא ש"מ, כלי פשתן מותר לכבסן שאין בהן טורח כל כך, מתיב רבה, מטפחות ידים [י"ח ע"ב] וספרים ושלספג הני אין שהוא צריך להן, שאר מיני בגדים לא, ופריק אביי מתני' בשאר מיני אסור כגון בגדי צמר גפן ובגדי צמר ודבר שיש בו טורח, אבל בכלי פשתן מותר, אמ' בר הדיא לדידי חזי לי ים טבריא ומקפו ליה משיכלי דכיתנא בחולי דמועדא, אמר ליה אביי לבר הדייא, ומאן לימא לן כול', כלומ' מאי מהניא עדותך בדבר זה להתיר שמא שלא ברצון חכמים היו כובסין כל בגדים שיש להן ואין מותר אלא כלי פשתן בלבד, ירושלמי [ה"ב], תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד, אלא מכבסין אותן בנתר ובורית.
<h2>דף יח:</h2>
פיס' [משנה] ואילו כותבין במועד, כל מועד דתנינן הכא הוא בחולו שלמועד, קידושי נשים, תנאי שעושין ביניהן כך וכך אתן לבני, והלה כותב לו כך וכך אתן לבתי פ"א קידושי נשים כדתנינן בקידושין [ט' ע"א] כותב לו על הנייר בתך מקודשת לי בשטר כדתנן [שם ב' ע"א] האשה נקנית בשלש דרכים בכסף ובשטר ובביאה, אינמי הרי את מקודשת לי, גיטין שלא להניח בנות ישר' עגונות, אינמי כגון הך דרבא [יבמות ס"ג ע"ב] אשה רעה מצוה לגרשה שנ' [משלי כ"ב] גרש לץ ויצא מדון, כותב לה גט ומגרשה לבטל המחלוקת, ושוברין ראובן הלוה לשמעון מנה ופרעו שמעון חמשים, וכגון שנאבד השטר שלמנה כותב לו ראובן אני ראובן קיבלתי משמעון חמשים דינרין ולא נשאר לי עליו אלא חמשים ואם יימצא השטר שלמנה לא חיישינן ליה שהרי השטר שלחמשים משבר דבריו ומבטלו, דייתיקי, שטר של שדה, ובבבא מיצעא [י"ט ע"א] מפרש דא תהי קאי, כלומ' זה השטר יקיים השדה בידך מעתה, הנותן מתנה לחבירו צריך שיכתוב לו שטר שלא יבואו קרובי הנותן ויוציאו מיד המקבל, ופרוזבולין, פוזבול מפרש במסכת שביעית בסופה [פ"י מ"ג], דתנן התם פרוזבול אינו משמט, זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמיטה ורעה עינך באחיך האביון וגו' התקין הלל פרוזבול, וזהו גופו שלפרוזבול, מוסר אני לכם איש פל' ופל' הדיינים שבמקום פל' שכל חוב [שיש] לי שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמין מלמטן או העדים, איגרות שום, כגון שום היתומין ששמו זה על (ל)זה, או ששמו להם הדיינים, איגרות מזון, מזונות אלמנה שיכתבו על היורשים עד שתיטול כתובתה, שטרי חליצה כמשמעו, וכמו שכתבנו בפרק קמא ועושין כל צרכי הרבים, דנין וחולצין כול' לעיל, כותבין שטר חליצה ליבמה לראייה שתהא מותרת בכל מקום שהולכת ומיאונין בת שבע בת שמונה עד י"ב שנה ויום אחד ולא עד בכלל, אי אמרה אי אפשי בקידושין שקיבלו בי אמי ואחיי כותבין לה כי הא דגרסינ' בפרק בית שמי אומ' אין ממאנין [ק"ז ע"ב], אמ' רב יהודה כול', עד תקינו הכי ביום פל' מיאנה פלנית בת פל' בפל' באנפנא, ושטרי בירורין כדתנן במסכת סנהדרין [כ"ג ע"א] זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד וכותבין ביניהן שלא יחזרו בהן ושלא יהא אחד מהן יכול לתפוס לו, וגזירות בית דין, פיסקי דינים, ואיגרות שלרשות, שאילת שלום שישגר אחד לחבירו היאך שלומך ושלום אנשי ביתך, איגרות ושטר ואוני ודייתיקי כולן לשון שטר ופי' שטר לשון קצה וסוף, כדכת' [איוב ל"ח] אשר שם משטרו בארץ.
[גמר'] אמ' שמואל מותר לארס אשה בחולו שלמועד שמא יקדמנו אחר ויקחנה, קס"ד השתא שהיא כדבר האבד שהתירוהו חכמ' במכילתין זו ולקמ' מוקי לה שמא יקדמנו אחד ברחמים נימא מסייעא ליה כול', פסיקתא כדמפרש ואזיל, קנו, הן הן הדברים הניקנין באמירה, ואחרי שעשו כתובין הנקנין באמירה דאין שם לא ערב ולא משכון, לימא מסייע ליה ממתני' דלעיל [ח' ע"ב], הא לארס, יכולין אנו לדקדק הא לארס מותר, ודחינן מהכא לא תסייעיה, לעולם אין נושאין כול', ולא מיבעיא קאמ' הך תנ(י)א דאין נושאין לא מיבעיא לארס דלאו מצוה גמורה עביד אלא אפי' לישא דמצוה גמורה קא עביד ושפיר דמי קמ"ל הך תנא דאין נושאין אסור, תא שמע דמותר כשמואל דתנא דבי מנשה מארסין והיינו ואין כונסין כול', שמחה ומבטל שמחת החג כדכתב(ת)ינן לעיל, גרושתו לפי שאינה תחילה לו ויכול לקיים ושמחת בחגך, ומי אמ' שמואל הכי שמא יקדמנו אחר בתמיה', והאמר רב יהודה אמ' שמואל כול', קשיא דידיה אדידיה, מיכן שמי"י הדבר בתורה ובנביאים ובכתובים כדלקמן ולא עוד אלא בת קול יוצאת ומכרזת, קבלה היתה בידם שכן הוא, ופריק מאי שמא יקדמנו אחד ברחמים, כי הא דרבא כול', אמ' ליה חילאי אי חזייא לך, אי כתובה לך במזלך ממילא אתיא לך, יש אומ' כך היה שמו חילאי, ויש מפרשין כך אמ' לו עד מתי תחלה עצמך בתחנונים ותעניות, אינמי עד מתי תחלה פני אל, חילאי מתחנן ומחלה, כמו עליון דמתרג' עילאי, דכפרת בה, שתשנאיה, נ"א גרמא לך מילתא דכפרת ביה בהקב"ה שאם לא ימלא שאילתך תאמר אין שומע תפילה, לא ידעו כי מי"י הוא [שופטים י"ד], בשמשון מדבר הכת', ומי"י אשה משכלת במשלי [י"ט].
אמ' רב משרשיא, אגב דאמ' לעיל דברי ר' ראובן אמרה נמי להא מילתא, מתיב ר' יעקב מנהר פקוד, שם מקום, ויחפאו לשון גיבוב ולשון כזב, ויש מפרשין כתרג' ויכסו ויחפו, ומילה זו אין לה דומה במק', והא הכא לא תוכל לומר אלא אם כן עשאו, ופריק התם להכעיס הוא דעבוד, לעולם אין אדם נחשד כול' כדאמרנא, והכא לא היו מתכוונין אלא להקניטו בעניין הם קינאוני בלא אל [דברים ל"ב], תא שמע דלא כר', וישמע משה, ויקנאו למשה, ואמ' רב שמואל בר רב יצחק כול', ויש אומ' בגזירה שוה למדה רב שמואל בר יצחק כת' הכא ויקנאו, וכת' התם [במדבר ה'] וקנא את אשתו, התם אגב סניותא, לעולם אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ומה שעשו למשה משום שנאה היה, תא שמ' שאדם נחשד בכזב שוא וחינם, דאמ' ר' יוסי במסכת שבת בפרק כל כתבי הקודש [קי"ח ע"ב] יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, ואמ' רב פפא מעשה בא לידו, ופריק לא קשיא כאן בקלא דלא פסיק כאן בקלא דפסיק, בקלא דלא פסיק אין אדם נחשד כול', ובקלא דפסיק נחשד ואין בו, ושיילינן וקלא [דלא] (ד)פסיק עד כמה זמן, אמ' אביי אמרה לי אם דומי מתא, חשד העיר, כלומ' קול חשד בפי בני העיר יום ומחצה, דומי כמו [יבמות נ"ב ע"א] מידם הוה דיים בה, לגבי איש עם חותנתו, ולא אמרן אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו אלא דלא אפסיק ביני (ו)ביני, שלא יצעקו מעט וישתוקו, ועוד חוזרין ומוציאין דיבה ושותקין, אבל הדביבו ושתקו לית לן בה, בחינם נחשד, וכי פסיק ביני ביני לא אמרן שנחשד בחינם אלא דלא פסק הקול מחמת יראה שלא יפקירם ממון, אבל פסק הקול מחמת יראה נחשד ועשה, נבט נתחדש ויצא לו קול אחר אשר נשכח, אבל הדר נבט, יצא הקול ונודע לכל הא נבט, הוה הוא כבר מגולה וודאי עשה, נבט לשון פירסום וגילוי, וכן במסכת תעניות [ד' ע"א] האי צורבא מרבנן כיון דנבט נבט, ולא אמרן שוודאי עשה ואמת יציאת הקול כשאין לו אויבים, אבל יש לו אויבים לנחשד שונאיו חיזקו הדבר וכיזבו עליו.
פיס'. [משנה] אין כותבין שטרי חוב הלוה למלוה, ואם אינו מאמינו כותב הלוה על המלוה שטר על נפשו, או שאין לו מה יאכל, הא אוקימ' לעיל [י"ג ע"א] בסופר, אם אין לו לסופר מה יאכל כותב שטר זה ומתפרנס ממנו, במסכת ע"ז, בגמ' אין לוקחין בתים מפורש, והתם דחה רב אשי לכל הנך אתקפתות ואוקמה דמותר שאם לא יכתוב לוה למלוה שטר לא ילוה ולפיכך התירו, אין כותבין ספרים, ספרי תורות ומקראות, תפילין תרגו' טוטפות [שמות י"ג] ולתפילין ומזוזות על שם שקבועין במזוזות השער והראייה אל הדלת או אל המזוזה [שם כ"א], ומזוזה לשון בבלי הוא דמתרג' דלוות מזוזתא, ואמרינן נמי [בראשית רבה מ"ח י"א] בתורה ובנביאים ובכתובים אשכחנן דלחמא מזוזתא דליבא, משמע מחזיק לחיי הלב, מגיהין כגון ודיברת אם יש יוד בין הד' ובין הב' מוח(ז)קין אותו, וכן כל כיוצא בהן מגיהין את האות, עמי וחשוך מאיר אותו בדיו חדש, העזרה שהוא צורך הרבים שהיה המלך בא אל העזרה וקורא על מגדל עץ מן אלה הדברים עד לעיני כל ישר' כדאיתה בסוטה [מ"א ע"א], [י"ט ע"א] וטווה כמו בידיה טוו [שמות ל"ה], תכלת לציצתו, תכלת דבר מועט, חוט אחד שכל החוטין נקראו ציצית וארבעה צריכין להיות ומכניסן בכנף בגדו וכופלן יהיו שמנה ומהן אחד צבוע תכלת, ותכלת דומה לעין הרקיע בלילה שהוא צח, ובמסכת מנחות בפרק התכלת הכל מפורש.
<h2>דף יט.</h2>
[גמרא] תנו רבנן כותבין כול' ולקמיה פוסק היל' בהדיא, אורי, הורה ולמד והודע ופסק הלכה. פיס'. וטווה על יריכו כול', תנו רבנן טווה כול', לא באבן משום טירחא ועובדין דחול, ובפלך, כמו וכפיה תמכה פלך [משלי ל"א], ובלעז פוסו ובלשון קדר פלך מגזל, וכן אמ' ר' יוחנן הלכה בין באבן בין בפלך מותר משום חביבות מצוה, והלכה כותב כדרכו בלא שינוי, כדי פרנסתו בדינר או בשתים ודייו. פיס'.
[משנה] הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל בטלו ממנו גזירת שבעה, ודוק מינה שלשה ימים (קודם הרגל) הוא דבטלו ממנו גזירת שבעה, ואין צריך לומר שהקובר את מתו ב' ימים או יום אחד שהרי בהדיא לפנינו אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, הא הקובר את מתו ששה ימים וכן חמשה וכן ארבעה לא בטלו ממנו גזירת שבעה ומשלים לאחר המועד על הששה יום אחד ועל ה' שני ימים אחר הרגל, ועל הד' ג' ימים אחר הרגל, וזהו טעם רגלים מפסיקין ואין עולין, מפסיקין שאין מתאבל בהן כדמפרש בהדיא ואינן עולין למיניין שבעה בשבת, פי' גזירות שבעה הנך דבענן מימר קמן רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש ומלאכה, ואלה השלשה ימים יתאבל בהן עד הכנסת הרגל ולא דיינינן להי כיום שביעי שלו שכיון שיצא מן הכנסת ביום השביעי יסעוד ויקום לאלתר מאבלו אלא ישב יום ערובה שהוא יום שלישי שלו עד הכנסת הרגל, ואית לן סיועא מדלקמן [כ' ע"א] אפי' יום אחד אפי' שעה אחת יתאבל קודם בו הרגל דווקא, וכך ראינו מעשים בכל יום, אבל מתוך ההלכה לא יתראה כן ומפני שהן מדרבנן קרי להו גזירות, שחכמ' גזרו על האבל בכך מפני שהן דרך תענוג, שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים כיון שהשלים שבעת ימי אבילותו והיה יום ערובה שמיני כיון שנכנס יום אחד בתוך השלשים כאילו נשלמו כולם, וכאילו ביום שלשים הוא עומד ומות' לו לגלח וליכנס למרחץ והרי אבילות פקעה ממנו לגמרי, מפני שאמרו שקיבלו הלכה למשה, שבת אע"פ שאסור לו להתאבל ביום שבת כדנפקא לן בבראשית רבה [י"א א'] ברכת י"י היא תעשיר, ובפרק מי שמתו [י"ח ע"א], ולקמן [כ"ג ע"ב] עולה, תעלה למיניין שבעה, אם יש לו שני ימים ופגע בו שבת הרי שלשה, ולא נאמר עונג הואי ואין אבילות נוהג בה ולא תימנה עם שבעת ימים, ואינה מפסקת, ובגמ' שייל אמאי תני ואינה מפסקת ומסיק לה שפיר, לומ' שמפקעת האבילות אלא מונה עמה, הרגלים מפסיקין, אם מת לאדם מת בראש השנה או ביום הכיפורים או בחג הסוכות בין ביום ראשון בין בחולו שלמועד, וכן בפסח וכן בעצרת כיון שנכנס הרגל עליו אינו מתאבל כלל ביום טוב ולא בחולו שלמועד, וזהו הרגלים מפסיקין, ובצאת הרגל מתחיל ומתאבל ז' ימים, ואינן עולין שאם מת ביום טוב ראשון שלפסח לא יעלו שבעת ימי הפסח למיניין אבילות אלא מתחיל ומתאבל וכאילו בצאת החג נקבר, ואמרו הגאונים שיום טוב האחרון שלחג ושלפסח ושלעצרת עולה למיניין שבעה לומר שיעשה ששה, והוא בין מת בתחילת הרגל בין מת ביום אחרון עולה לו יום אחרון למיניין שבעה, ומצינו בשאר תשובות אם נקבר ביום טוב שיני שלג' החגים עולה לו נמי למיניין שבעה דיום קבורה מדאוריתא דכת' [ויקרא י'] ואכלתי חטאת היום, ויום טוב שיני כחול שויוה רבנן, ולאו טעמא דסמכא הוא, דהא אמרינן הרגלים מפסיקין מן והפכתי חגיכם לאבל [עמוס ח'], כל המת בתוך הרגל אין מתאבלין עליו עד צאת המועד, ולעולם אין (מתאבלין) לאבילות אלא משנקבר המת, אבל אם היה על פני הארץ אפי' עד חודש ועד שנה והוא לפני קרוביו אין מתאבלין עליו עד שיכוסה בעפר כדלקמן [כ"ג ע"ב] בהדיא, ר' אליעזר אומ' משחרב בית המקדש ובטלו שתי הלחם וכבודו שלעצרת יהיה דינו לגבי אבילות כשבת שעולה למיניין שבעה, ולית היל' הכי, רבן גמליאל אומ' ראש השנה ויום הכיפורים כרגלים, והלכה כמותו דהכי מוקי לה בגמר'.
[גמרא] אמ' רב גזירות בטלו, מלאכה וסיכה ורחיצה ונעילת הסנדל ותשמיש, ימים לא בטלו, כך יתראה בעיניי דברי רב, הקובר את מתו שלשה ימים קודם הרגל יתאבל אותן ג' ימים ואחר הרגל ינהוג אבילות ארבעה ימים עם אותן השלשה, ובאותן ארבעה ימים אחרונים בטלו ממנו גזירות מלאכה וחברותיה, מיהו אסור בגילוח ו(ב)גיהוץ כדמפרש באתקפתא, ושמואל אמ' אף ימים בטלו ואינו חוזר אחר הרגל ומתאבל כלל לגמרי, וכן סבירא לן כשמואל, והיל' ככל האי אתקפתא, מתקיף לה [י"ט ע"ב] להא דרב כול', והתניא הנך דברי רב, בטלה ממנו גזירת שבעה והם מלאכה סיכה רחיצה נעילת הסנדל תשמיש המיטה, שמונה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שלשים ומגלח ערב הרגל, ואם לא גילח כול', אבא שאול אומ' אף מגלח אחר הרגל כול', בני התלמוד הפסיקו וקפצו להקשות בתוך הברייתא שבעה בתמיה', שמונה תנן בפירקין, הלכ' כאבא שאול שאמ' מותר לגלח אחר הרגל וקשיא לרב, ופרקינן אליבא דרב, אמר לך רב, בני התלמוד מתרגמין על לשון רב לומ' אם היה לפנינו היה יכול לומ' כך וכך, וכן כל אמ' לך ר' פל' שבכל התלמוד, והא דאמרינ' אמ' לך שינויא בעלמ' הוא, ולית הילכ' כוותיה, דהא אוקמוה נהרדעאי כאבא שאול.
<h2>דף יט:</h2>
ומודין חכמ' לאבא שאול בזמן שחל שמיני שלו להיות בשבת ערב הרגל שמותר לגלח ערב שבת שהוא יום שביעי שלו, משום דלא איפשר, האי שחל שמיני שלו להיות בשבת לא יכולתי לדעת מהו אומ' כי לא יתכן אלא אם כן נקבר בשבת דמשבת לשבת שמונה ימים ויום ראשון החג, הילכך לא איפשר (ולי הסופר יחיאל ביר' יקותי' נראה כי יתכן להיות כגון שלבר מינן נהרג או נטבע במים ובשבת נתייאשו מלבקש עליו שמתחיל למנות מאז) ואפי' בא ממקום רחוק מונה לעצמו, ואיפשר להעמידה בבא בספינה בשבת בבא ממקום קרוב או ממקום רחוק מרביעי ואילך, וצריך למנות מיום שבת ועכשיו יבוא שמיני שלו בשבת, ויתכן לדחוק ולומ' עוד כגון שמת בין השמשות והוציאוהו לקבורה וכגון שלא הספיקו וקברוהו גוים בשבת, כגון שהרי שלא נקבר עד שקדש היום ומונין מיום שבת והרי יום שמיני שלו בשבת ערב הרגל, דוחק, נהרדעאי אמרי הלכ' כאבא שאול בזה, ביום שביעי דקסבר יום שביעי עולה ליום שביעי והוא עצמו יהיה תחילה לכ"ג יום השלמת שלשים, מקצת היום ככולו, כלומ' כיון שזרחה עליו חמה ביום שביעי הרי הוא כמאן דחשכה ליה והשלים שבעה ימים, ומאחרי זרוח השמש ואילך כאילו הוא יום מחר ויום שמיני ייחשב, ובזה שמותר לגלח אחר הרגל, כמאן אזלא הא דאמ' רב נחמן כול', בשאר ימים בעלמ' קאי, שעמדו מנחמין מאצלו ביום השביעי שלו שמותר ברחיצה לאלתר כאבא שאול דמיקל, שלשים יום מנלן דאינו מתאבל יותר ומהיכן גמרינן לה, ושבעה נמי לקמן מפקינן לה מניין לאבילות שהוא שבעה שנ' [עמוס ח'] והפכתי חגיכם לאבל כול', גמר שלשים יום מן הנזיר דכת' ביה [במדבר ו'] גדל פרע שער ראשו, וכת' באבילות בני אהרן אלעזר ואיתמר [ויקרא י'] ראשיכם אל תפרעו שאין לנו ראייה בתורה מאבילות אלא מהן מפני שהן היו אחרי הדיבר ובימי משה בזמן שניתנה התורה והלכה לישר', יהיה בגימטריא יהיה בחשבון, אמ' רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודין אפי' אבא שאול דמיקיל כדלעיל שאם חל שלישי להיות יום ערובה שאסור ברחיצה עד הערב, דבענן ג' ימים שלימין, ברחיצה לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין, רב פפי ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כולן תלמידי אביי ורבא וחבירים היו, וכן הלכה, בעא מיניה אביי מרבא קברו ברגל, כגון ביום טוב שיני שלסוכות, אינמי ביום ראשון שלסוכות ושלפסח ושלעצרת באחד מהן, וכגון הך דגרסי' בפרק זה בורר לו במסכת סנהדרין [כ"ו ע"ב], הנהו קבוראי דקבור נפשא ביומא טבא קדמאה וכול', ובמזיד הוה שהקובר מתו ביום טוב ראשון במזיד חייב (חטאת) [שמתא], בשוגג ולא כלום, ושם תבין כי כן הוא, ואמ' ליה רבא לאביי לא, ואקשי' עליה דרבא, איתיביה הקובר מתו שני ימים קודם הרגל מונה חמשה אחר הרגל, ולית הילכ' הכי אלא כמו שכתבתי למעלה, שלשה ואין צריך לומר שנים או יום אחד שפקעה אבילות ממנו, הא מת קודם הרגל ד' ימים צריך להשלים אחר המועד ג' ימים, וכן חמשה, וכן ששה, ומלאכתו נעשית על ידי אחרים כדאוקימנא לעיל, תנייא כוותיה דרב ששת בריה דרב אידי אילו דברים העושין כול', ולא קתני אילו דברים שהאבל עושה כול' התם בראש פרק מי שהפך [י"א ע"ב], ועבדיו ושפחותיו כגון אחרים הן שלא נאסר במלאכה אלא הוא לבדו, ואין הרבים מתעסקין עם האבל אחר הרגל באותן שני ימים שנשארו [כ' ע"א] שהרי ניחמוהו כבר קודם הרגל, באותן שני ימים, כללו של דבר כל שהוא משום אבל רגל מפסיקו, פי' וחוזר ומשלים כמו שפירשנו וכל שהוא משום עיסקי רבים כגון תנחומי אבילים אין רגל מפסיקו כדין שבת שעולה ואינה מפסקת כך אין צריך לנחמו ופרושי קא מפרש, קברו שלשה ימים קודם הרגל בטלה ממנו גזירת שבעה ומותר במלאכה וברחיצה ובסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה, קברו שלשה ימים בסוף הרגל כגון יום ערובת שני ימים טובים האחרונים מונה שבעה אחר הרגל דרגלים מפסיקין ואין עולין למיניין שבעה, ארבעה ימים הראשונים רבים מתעסקין עמו, מנחמין אותו, שכבר נתעסקו בו ברגל, ניחמוהו מקצת, ורגל עולה לגבי תנחומין, פ"א מאי לאו אסיפא, אקברו שלשה ימים בסוף הרגל וקתני רגל עולה לו למיניין שלשים, ודחי רבה לא ארישא קאי, לא למיניין שלשים קאי אלא ארישא הקובר את מתו שני ימים קודם הרגל מונה חמשה ורגל עולה לו למיניין שלשים.
<h2>דף כ.</h2>
איתיביה תו רגל עולה למניין שלשים, ומפרש ואזיל כיצד כול', תיובתא דרבא תיובתא, יש נוקרנין אומרין דרבא הוא דאיתותב חבירו שלאביי ולא רבו כי רבה ורב יוסף היו רבותיו שלאביי, ולא הוא אלא רבה דודו ורבו היה, ועוד שלא מצינו שהיה שואל אביי מרבא חבירו אלא מרבה שהיה רבו, כי אתא רבין אמ' ר' יוחנן אפי' קברו ברגל עולה לו רגל למיניין שלשים, וכן אורי לה ר' אלעזר לר' פדת בריה רגל עולה למיניין שלשים, ואפי' קברו ברגל, וכן הלכה, תנו רבנן קיים כפיית המיטה שהופכה על פניה או יתיר חבליה ויציע לו מצעותיו על הארץ שלשה ימים קודם הרגל אין צריך כול', לפי שתוקף האבילות ג' ימים הן ולא יותר, וטע' זה בתלמוד ארץ ישר' [ה"ה] כי ביום השלישי כריסו שלמת נבקעת ומשלכת הריעי על פניו ואומרת לו טול מה שנתתה לי וזיריתי פרש על פניכם וגו', וחכמ' אומ' אפי' לא קיים כפיית המיטה אפי' שעה אחת, קודם הרגל אינו צריך לכפות ששה ימים אחר הרגל, וכן פסקו בני התלמוד רבינא דהוא בתרא, והורו הילכ' אפי' יום אחד אפי' שעה אחת, שכיון שקיים אבילות שעה כאילו (יום) [היו] שבעה ימים ודייו, וכן מצאתי בפירוש רבינו גרשום מאור הגולה, והרגל נכנס ומפקיע אבילות לגמרי ואינו צריך לחזור ולהתאבל כמו שכתבתי, משלשה ימים ואילך שוב אינו מתאבל אחר הרגל להשלים שבעה ימים, אפי' שעה אחת לר' אליעזר אמרו לו לא מיבעיא שני ימים שהרגל רחוק שמפקיע אבילות בבואו אלא אפילו שעה אחת קודם הרגל מפקיע אבילות מיד שהרגל בא לאלתר מבטל ממנו גזיר' שבעה ואינו מבטל ממנו גזירת שלשים כגון תספורת וגיהוץ, יתיב ר' חייה בר אבא כול', אקילעא, באוהל כמו קלעים לחצר [שמות כ"ז], מה חג שבעה ימים, אף אבילות שבעה ימים, כגון פסח וסוכות, ואקשינן ואימא עצרת היינו חג השבועות שהוא יום אחד מן התורה דכת' [במדבר כ"ח] וביום הבכורים וגו' ופרקינן ההוא עצרת איצטריך לן לכדדרש ריש לקיש אפיתחא, בשער החצר שלראש גלות שכן היה דרכן לדרוש שם כדי שיקבלו העם דבריהם, תנו רבנן שמועה קרובה כול' מפר' לה ואזיל, ויש לדקדק שמע ביום ל' עצמו מהו, ומצינו גאונים שפסקו יום שלשים כלאחר שלשים ואינו נוהג אלא יום אחד, ויש פוסקין יום שלשים כיום שמונה ועשרים ונוהג שבעה ושלשים, אמ' רבה בר בר חנה אמ' ר' יוחנן הלכה כר' עקיבה, ואיהו מפרש ואזיל, ההוא יחידאה הוא והתורה אמרה [שמות כ"ג] אחרי רבים להטות, בגינזק, שם עיר, אלישע בן אבויה יחיד היה לפי שכ(ב)[פ]ר כדאיתה במסכת חגיגה [ט"ו ע"א], וכשמת ר' אחייה בגולה נהג בו שבעה ושלשים, הא ודאי יחידאה ואקשינן איני כר' חייה נהג כול', ושמ' מינה שמועה רחוקה אינה נוהגת אלא יום אחד בלבד, קשיא דר' חייה אדר' חייה ופרקינן ר' חייה לחוד ור' אחייה לחוד, אחייא בשני אלפין אלף בראש ואלף בסוף יחידאה, ור' חייה במשקל ונפשו לא חייה [תהלים כ"ב], כל ברייתותיו נכוחות ומתורצות והיל' כוותיה.
<h2>דף כ:</h2>
רב בן אחי ר' חייה, איתה בראש מסכת פסחים [ד' ע"א] ובהרבה מקומות דהוא בר אחתיה, רב היה בן אחי ר' חייה ובן אחותו, וכן יתכן כגון יעקב וראובן (שראו) [נשאו] אשה ובתה, ילד יעקב בן ושמו זבולון, וראובן ילד בן מן הבת ושמו פלוא, הנה זבולון אחי ראובן קורא לפלוא בן אחי ובן אחותו, בן אחיו מאביו, ובן אחותו מאמו, כי סליק להתם, כשעלה מבבל לארץ ישר' דקת' וקמת ועלית [דברים י"ז], אמ' ליה ר' חייה לרב אבא קיים, כלומ' אבי חי הוא, אמ' ליה רב אימא קיימת לפי שאין מוציאין דבה מת פל' כדמפרש בהדיא בפסחים [ג' ע"ב], כלומ' אימך קיימת, וכיון שראה ר' חייה שלא השיבו כפי דבריו ידע שמת אביו, שוב שאלו אימא קיימת, אימי בחיים היא, אמ' ליה אבא קיים, אבי חי, פ"א אביך שהוא אחי בחיים הוא, אמ' ליה רב אימא קיימת אימי בחיים שהיא אחותך, משמע אמי ולא אבי, עוד שאלו אימך קיימת, אמ' לו אבא קיים, כלומ' לשון כינוי, והרבה פירושים יש בו, וכולן קרובים זה לזה, שמ' מינה תלת, אסור בנעילה מדאמ' ליה חלוץ לי מנעליי, ושמ' מינה מקצת היום ככולו שהלך למרחץ אחרי שמעו, בשלשה או יותר היינו אומ' שמועה רחוקה נוהגת שבעה ושלשים, אמ' ר' יוסי בר' אבין כול', והיל' כוותיה, תני ר' אדא דמן קיסרי קמיה שמע שמועה קרובה ברגל ולמוצאי הרגל נעשית רחוקה עולה לו ואינו נוהג אלא יום אחד בלבד, ושיילינן קורא או אינו קורע ואסיקנא אחר שלשים אינו קורע, בחמשה מיתי מצוה, אחיו ואחותו לא שנא מאביו ולא שנא מאמו ובנו ובתו ואשתו, אבל אם שמע על אביו ועל אמו קורע אפילו לאחר שלשים.
תנו רבנן כל האמור בפרשת אמור אל הכהנים וגו' כי אם לשארו זו אשתו וכן הוא אומ' שאר אביך היא, לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ואילו הן כול', ואחותו בתולה מאמו, ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו, וכן הלכ', על שניים שלהן, כלומ' על בניהן ואביהן, ולית היל' הכי, וחכמ' אומ' כל המתאבל עליהן מתאבלין עמו, ומתמהינן חכמים היינו תנא קמא, דאמ' כל האמור בפרשת כהנים כול', ופרקינן איכא בינייהו אליבא דחכמ' עמו בבית כגון חמיו וחמותו, ותנא קמא לא אמ' אלא כל האמור בפרשת אמור אל הכהנים דווקא ולא יותר, אורי ליה רב לחייה בריה לעשות מעשה, באפיי נהוג, כך אמ' לבנו כשתראיני אבל ותיכנס עלי הנהג בעצמך כובד ראש כדמות אבל, וכשתצא מלפניי עשה כרצונך, מר עוקבה שכיב ליה בר חמוה, אחי אשתו, סבר למיתב כר' עקיבה דאמ' כך מתאבל על שניים שלהן, צודנייתא, סעודת אבילות תיקרא צודנייתא, ובלשון קדר אלעזא, לכוף להכריח, כוחלת כוחל דבר שחור הוא וקורעין בו עיניהן וצובעין עפעפיהן כדי שיתראו (פנים) [יפים] כדכת' [ירמיה ד'] ותקרעי בפוך עינייך וגו' ועל שם שמעבירין מכחול מלא כוחל מן השפופרת בעפעפי העין ויתראה כקורע דבר קראו הכת' לשון קריעה, ופוקסת, מפרדת שערה, אישקרימא בלע', באמת אמרו במסכת שבת בפרק ראשון בגמרא באמת החזן רואה עד היכן התינוקות כול', שם יפרש בירושלמי [ה"ה] כל באמת הל' למשה מסיני, ופריק כאן בחמיו וחמותו אין אדם רשאי לכוף את אשתו, ומוזגת לו כוס ומצעת לו מיטה כול', תניא נמי הכי כול', אמימר שכיב ליה בר ברא כגון יעקב לאברהם, או פלוא ליעקב, קרע לכבוד בנו עשה או היה שם בשעת יציאת נשמתו כדבענן מימר קמן [כ"ה ע"א], אתא בריה דאמימר, שוב חזר אמימר וקרע לפני בנו מרוב צערו, לסוף זכר אמימר דמיושב קרע, קם אמימר וקרע בעמידה.
<h2>דף כא.</h2>
אמ' ליה רב אשי לאמימר, חבירו שלאמימר היה, מנלן דקריעה מעומד, ואסיקנא ויקם איוב ויקרע, ויגז את ראשו [איוב א'] הכי נמי שאבל חייב בגזיזת ראש בתמיה', אלא מהכא [ש"ב י"ג] ויקם המלך ויקרע את בגדיו, בדוד הכת' מדבר, ובמות אמנון היה המעשה הזה, ובא ולן ושכב ארצה בבן אשת אוריה זה הפסוק בשמואל, ספסל, ארציסקמ"ני בלע', מנב"ר בלערבי, אודייני מכתשת גדולה, ויש גורסין אורייני, והפירוש אחד הוא גדולה מכולם אמרו, כלומר דבר גדול וחומרא רבא, אפי' ישב על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו, ופריק מאי ארצה, כעין ארצה, שהציע מיטתו על הארץ ולא ריבה בבגדים, תנו רבנן אילו דברים שאבל אסור בהן כול' קבלה היתה בידם ודבר שיש בו טעם לפרש פירשוהו, כגון כפיית המיטה שפירש בר קפרא טעמ' דמילתא לעיל בפירקין בשמעתא קמייתא [ט"ו ע"א] דתני בר קפרא דמות דיוקני כול', ולקרות בתורה משום שנ' [תהלים י"ט] פיקודי י"י ישרים משמחי לב, ונביאים וכתובים כולן בכלל תורה יקראו, ואם היו רבים צריכין כדמפרש ואזיל הלכה למעשה, וכן רבה בר בר חנה איתלידא נולד לו חידוש רע, סבר לאוקומי כול', כיון דשמע מותר סבר מותר לגמרי, אמ' ליה רב בן דודו תנינא בברייתות שקיבל מר' חייה ובלבד שלא יעמיד לו תורגמן שנראה כמי שאין לו שום אבל, אבל היכי אעביד, כי הא דתניא מעשה ומת בן ר' יהודה כול', תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין מפני שכל השם אותן בראשו ליבו שמח כאידך דאמ' אביי לרבה [ברכות ל' ע"ב] בכל עצב יהיה מותר [משלי י"ד], ואמ' ליה קא מנחנא תפילין, אם באו פנים חדשות שמת לו מת אחר, אינו חולץ תפיליו אלא כיון שקיים אותן שלשה ימים דייו ולובשן בכל יום, פנים חדשות, איש אחד ויקרא פנים חדשות בעבור שמצאנו פנים בלשון רבים ובלשון יחיד, מדוע פניך רעים [נחמיה ב'], לשון רבים, פני י"י חילקם [איכה ד'] לשון יחיד ולא חילקום, וכן פניי ילכו [שמות ל"ג], וכן במסכת כתובות [ז' ע"ב] ואם באו פנים חדשות מברכין שבע ברכות כול' כדאיתה התם, והכא נמי אם באו פנים חדשות פירושו אם מתו לו מתים אחרים ואפי' אחד ייקרא פנים חדשות, אמ' רב מתנה מאי טעמ' דר' אליעזר דאמ' שלשה ימים דכת' [דברים ל"ד] ויתמו ימי בכי אב', מיעוט ימי שני ימים, ומיעוט(ו) ויתמו שנים, ודריש ליה כאידך תניא בסיפרא [מצורע פרשתא ה' ט'], ימים שנים רבים שלשה, ואמ' רב עיינא מאי טעמ' דר' יהושע דכת' [עמוס ח'] ואחרית' כיום מר, דאמ' ר' יהושע משני ושני בכלל, אמ' עולא הלכה כר' אליעזר בחליצה דאמ' משלישי ואילך אינו חולץ תפיליו, וכר' יהושע בהנחה שיניחם בראשו ביום שיני, בהנחה, תרג' יצנוף [ויקרא ט"ז] יחית ברישיה, וכן ותנח בגדה אצלה, נמצא פי' אשר קידשנו במצותיו וציונו להניח תפילין להורידם ולקובעם בראש, והאמ' רבא לעיל [כ' ע"א], לגבי תנו רבנן קיים כפיית המיטה כול', ומר סבירא ליה לעיל בכפיית שלשה הלכה כתנא דידן דאמ' שלשה, אמרינן נמי הכי סבירא ליה בתפילין, ופריק מצות תפילין שאני דמצות תפילין מדאוריתא וכפיית המיטה מדרבנן, והיל' כרבא דאמ' כיון שהניח שוב אינו חולץ.
<h2>דף כא:</h2>
תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אסור בעשיית מלאכה, שאם יעשה מלאכה יראה כמזלזל בכבוד מיתיו, ואפי' עני המתפרנס מן הצדקה לא יעשה מלאכה ויתענה בהן, מיכן ואילך עושה בצינעה בתוך ביתו, ואשה טווה בפלך בתוך ביתה, ופירוש בירושלמי [ה"ה], תבוא מאירה לשכיניו שהצריכוהו לכך, וכיון שכן הוא, לעולם יהא אדם זריז בגמילות חסדים שכשם שגומלין גמולין לו שגמילות חסדים דאוריתא, ואמרי' בסוכה בסוף פרק לולב וערבה [מ"ט ע"ב], תנו רבנן בשלשה דברים גמילות חסדים בין בגופו בין בממונו צדקה לעניים גמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים וכול', ואיתה להאי ברייתא בתוספתא דמסכת פאה בסופה [פ"ד הי"ח], תנו רבנן אבל שלשה ימים הראשונים אינו הולך לבית האבל לנחם אחרים, מיכן ואילך הולך כול', תנו רבנן אבל שלשה ימים האחרונים אסור בשאילת שלום, ובירושלמי [שם] נותן טעם לכל הני שלשה ימים מה טעם שלשה ולא יותר, דאמ' ר' אבא בריה דר' פפי ר' יהושע דסיכני בשם ר' לוי כל תלתה יומין נפשיה טייסא על גופיה סברא דהיא חזרה בגויה, וכיון דהיא חמייא דאישתני זיווהון דאפוי שבקה ליה ואזלה לה כול', הילכך צריך האבל להתעצב כל שלשה ימים בשביל טעם זה שמתו נידון כך, ואקשינן והתניא כשמת בנו שלר' עקיבה כול', לכו לבתיכם לשלום, אלמא מותר לתת שלום ביום קבורה ואת אמרת אסור בשאילת שלום שלשה ימים, ופריק לעולם כדאמרינן אבל אסור בשאילת שלום כל שלשה ימים והא דר' עקיבה כבוד ציבור שבאו כולן קטנים וגדולים, אבל איש לרעהו אין שואל בשלומו, אמ' מר מיכן ואילך שואל ומשיב כדרכו, ואקשינן והתניא הרי שהיה כול', נותן לו בשפה רפה, וקשיא למאן דאמ' כדרכו, ופרקינן אמ' רב אידי בר אבין כול', ואקשינן והא מדקתני (ה)[מ]שיב מכלל דאחרים שואלין לו, ופריק בדלא ידעו, לעולם הוא שואל כדאמרנא, והא דקתני משיב בבני אדם שלא ידעו שמת לו מת, ואם לא ישיב להם יתראה כאיש גס רוח, ואקשינן תו אי הכי כול', (ופי') [ופריק] התם בתוך שלשה ימים צריך להודיעם ולומר להם אבל אני ואל יקשה בעיניכם שלא השיבותיכם לשלום, אמ' מר ומשבעה ואילך שואל ומשיב כדרכו, ואקשינן והתניא המוצא חבירו כול', ואמ' ר' מאיר כול' כולה ברייתא אחת היא, קתני מיהת מדבר עמו תנחומין ואין שואל בשלומו, ופרקינן לא קשיא, הא באביו ואמו אין שואל בשלומו, הא בשאר חמשה מיתי מצוה, משבעה ואילך שואל ומשיב כדרכו, מן הצד רמז לאבילות ובכובד ראש, תנן רבנן אבל בשלשה ימים הראשונים בא ממקום קרוב, כגון שיכול לבוא בעיר באותו היום ששמע היינו מקום קרוב מקום רחוק כגון שיש ביניהן מהלך יותר מיום גמור, כך שמעתי, ומה שתמצא כתוב בספרים חדשים וכמה מקום קרוב עשרה פרסי פירושא דגאוני הוא ולא גרסינ' ליה מונה עמהן אם היה להם שלשה ימים כך יש לו מכיון שיכול לבוא ביום קבורה חשבינן ליה כאילו על הקבר היה בשעה שנקבר המת, ממקום רחוק מונה לעצמו ואפי' מצא אותם ביום שלישי שלהם מונה הוא שבעה ימים אחרים, מיכן ואילך, מיום רביעי ואילך אפי' בא כול', ר' שמעון מיקל, והלכה כמותו בהדיא לקמן.
<h2>דף כב.</h2>
אמ' מר שלשה ימים כול', אמ' ר' יוחנן והוא שבא ומצא גדול הבית כגון אביו או אחיו הגדול אבל, ואיבעיא ליה לרב ענן עלה, הלך גדול הבית ביום השלישי לבית הקברות ובא זה ולא מצאו בבית מהו כמי שישנו בבית דמי ונוהג עמו, או דילמא כיון שיצא חוץ לעיר מונה לעצמו, תא שמע דאמ' ר' חייה אמ' ר' יוחנן בפירוש אפי' הלך גדול הבית כול', והתניא מצאו בבית הקברות מונה לעצמו לא קשיא הא דאתא בגו תלתא יומין כול', אמ' להו רבא לבני מחוזא אתם שלא תלכו אחרי המיטה שהיו רגילין לשלוח מיתיהן חוץ לעיר כמו שעושין עוד היום כל סביבות חברון שמשגרין מיתיהן לחברון, מכיון שתפנו לבוא העיר משער הפתח התחילו ומנו שבעה ימים מאותו היום ואפי' יקבר המת למחר לא חיישיתו דהולכתו מלפניכם היא סתימת הקבר, אמ' ר' יוסי בן שאול אמ' ר' והוא שבא ממקום קרוב ומצא מנחמין אצל גדול הבית דייו באותו רגע, ואגב דאמרי' אמ' להו רב אייתינן נמי להא דרבא, ננערו לעמוד, נתנועעו לצאת המנחמין מלפני האבל מהו כמי שיצאו חשבינן להו ומונה זה שבא לעצמו או דילמא כיון שמצא לפניו ואפי' רגע אחד השתא מיהת מצאם אצל גדול הבית ומונה עמו תיקו, והאי תיקו לקולא הוא כיון דקיימ' לן הל' כדברי המיקל באבל, הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות כדמפר' לקמיה מאי ניהי, והיל' (כרבן) [כר'] שמעון בן יוחי באבל, כר' שמעון באבל הא דאמרנא ר' שמעון אומ' אפי' בא ביום השביעי ממקום קרוב מונה עמהן, ומינה בא ממקום רחוק ביום השביעי מונה לעצמו ואפי' קטן המשפחה, כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות מאי היא, דתניא ר' שמעון בן גמליאל אומ' בני מיעים שניקבו וליחה סותמן כשיר' ולא אמרינן עתידה הליחה לסור ותמות הבהמה, ופירש רב כהנא אי זו ליחה שירקא דמעיא, טיחת המיעים דנפיק אגב דוחקא, כך הוא כעניין חלב עב בדקים והיא הציאה שלהן, אמ' מאן דהוא, אחד תלמיד מבני המדרש ושמו לא פורש, אזכה ואיסק, כמתפלל ואומ' יהי רצון שאזכה ואעלה לירושלם ואלמוד הלכה זו מפי אומרה, כי סליק להתם כשעלה לירושלם מצאו לר' אבא בר חייה, הוא דאמרינן לעיל ומנו ר' אבא בריה דר' חייה בר אבא, אמ' ליה אמ' מר הלכה כרבן שמעון בן גמליאל (באבל) [בטריפות], ולא השיבו אם הלכ' כרבן [שמעון בן] גמליאל, אמ' ליה ולגבי (רבן) [ר'] שמעון (בן גמליאל) פלוגתא היא דאיתמר, ואין הלכה, והתלמוד פוסק אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל בטריפות, שהליחה היא הצואה עתידה לצאת והבהמה מתה, והיל' כר' שמעון באבל דאמ' שמואל כך היתה קבלה בידו, ועוד דאבילות מדרבנן, תנו רבנן על כל המתים כולן מדחה מיטתו ממהר לקוברם ולהוליכן לקבר ואין מעכב, על אביו ועל אמו מעכב, ואם ידחה וימהר הרי זה מגונה וכך היו נוהגין בני רומי בימים קדמונים שהיו מוליכין המיטה מעט ומורידין אותה לארץ וסופדין ובוכין עליה מקצת וכך היו עושין פעמים רבות עד שהיו מגיעין לבית הקברות, היה ערב שבת כול', מזלפין, יורדין כדאמרנא לעיל [י"א ע"ב] זולף וגומר כול', רצה ממעט בעסקו, במשא ומתן, שלא להרבות קולות והמולות.
<h2>דף כב:</h2>
רצה חולץ שכמו, כתיפו יגלהו, כגון לבוש ארץ ישמעאל שהוא רחב, בשלמא לאביי, דאמ' גדול הדור שעמו ר' וכיון שראה ר' יעקב בר אחא שר' רצה לחלוץ כתיפו בשביל אחא אביו שלר' יעקב נמנע ר' יעקב ולא חלץ שלא להטריח רבינו הקדוש ולצערו, אלא ל[א]יכא דאמרי גדול הדור שעימו ר' יעקב בר' אחא כול', וכולי עלמ' מיחייבי למיחלץ על הנשיא, ולא איפשיט, שמחת מריעות, שרגילין הבחורים להלוות זה עם זה בעת חופתם יין ובשר ולחם וסועד עמו, אמימר מתני הכי כול' ופרקינן לא קשיא הא בארישותא הא בפורענא, בארישותא לאחר שלשים, בפורענא לאלתר, בארישותא שרוצה להלוות לחבירו לשלוח לו סבלונות ואינו חייב לו, הא בפורענא, שנכנס חבירו לאחר ימי אבילותו שולח לו סבלנות שהיה חייב לו לאלתר, קורע טפח, על אביו ועל אמו עד שיתגלה איסר ליבו, ופירש בירושלמי [ה"ח] מפני שנאבדה ממנו מצות כבד את אביך ואת אמך, ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם ואין אחיזה פחותה מטפח, כאן פירש תלמוד כי אחיזה וחזקה לשון אחד, וכן במשה שלח ידך ואחוז בזנבו, וישלח ידו ויחזק בו [שמות ד'], ויחזק דוד בבגדיו וגו' [ש"ב א'] מקרא זה במות שאול נכתב, ואפיקרסותו פתחי צואר חלוקו, פ"א ואפיקרסותו, סודר שעל ראשו, קורעת החלוק התחתון (קמיספה), מן תחת אלטבק בלשון ישמעאל, על אביו ועל אמו קורע הכל, קמיספה, שפת קשר החלוק שהוא בית הצואר, על חמשה מיתי מצוה קורע למטה מבית הצואר על אביו ועל אמו קורע בית הצואר עצמו, פ"א קמי לשון חתוך וגדוד והוא מקום חתיכת הצואר, מלמד שנראין כשנים באמצע בית הצואר על דרך לבו, שולל ואינו כופל ותופר, ובלשון ישמעאל ישלל ולא יכוף, ומאחה כופל התפירה ומדביקה, מפני כבודה, שלא יתגלו דדיה וטפח באשה ערוה בכל מקום שיתגלה ממנה וכל שכן במקום הדדין, דאמר מר [ברכות י' ע"ב] ויגש גחזי להדפה, מלמד שדחפה בהוד יופייה, היינו מקום הדדין. בכלי בסכין ובמספרים, ביד שיקרע בהשחתא ובמרירות לבו, מבחוץ להודיע לכל, כפי אסיתא הפוך המכתש וקום עליה כדי שיראוך כל בני המדרש, ואחוי, והראה, תרג' ירושלמי הראה את פרעה [בראשית מ"א] אחוי לפרעה, תנו רבנן, על חכם חולץ מימין, חולץ כתיפו ומגלה בשרו כדי שיתראה אנון וצעור, חכם שמת בית מדרשו בטל, לפי שנשמתו הולכת לבית מדרשו ורואה ונמצא כמי ששמחו במותו, ומשנין את מקומן מפרש ואזיל וקורין שבעה ביום השבת בספר תורה, ודווין, כמו וליבי דווי.
<h2>דף כג.</h2>
תנו רבנן אבל שבת ראשונה כול', (תנו רבנן אבל שבת ראשוה כול'), תנו רבנן כל שלשים יום לנישואין, אסור לו לישא אשה עד עבור שלשים יום, וכשלא היה לו אשה מעולם, הניחה לו בנים קטנים מותר לישא אשה לאלתר, ומעשה כול', לגיהוץ, לרחוץ וללבן ולהבהיק מכבש צילנטרא בלע', בגרדא דסרבלא, בגד לבן מגוהץ, מיהו כן נקרא בלשון ארמי גרדא דסרבלא, ובלשון קדר תייאב נצאפייא, כר' דאמ' לא אסרו אלא כלים חדשים הא ישנים מגוהצין מותרין, הומצתא רומייתא סומקתי כר' אלעזר דאמ' לא אסרו אלא כלים חדשים לבנים הא שאר צבעונים מותר, הומצתא בלשון בבלי, צנדטא בלעז, כולדי אחמר בלשון ישמעאל.
<h2>דף כג:</h2>
פיס' מפני שאמרו שבת עולה למיניין שבעה, פליגי בה כול' וכבר אוקימנא דאין אבילות בשבת לימא מסייעא ליה כל לימא לא קיימא, פלוגתא דאנשי עיר יהודה ואנשי גליל כתנאי, ולא איפשיט, מוטל לפניו, כל זמן שלא קברו ייקרא מוטל לפניו, וכן מפורש בהדיא במסכת ברכות [י"ח ע"א] מחיצה בסדין, או בשום כלי, מחזיר פניו והופך שזרתו כלפי המת ופניו אל הקיר. ובשבת מיסב ואוכל אפי' בלא מחיצה, תשמיש המיטה איכא בינייהו, דאחת מעשר תקנות שתיקן עזרא בפרק מרובה [פ"ב ע"א] כדי שיהו נזקקין לנשיהן בלילי שבתות.
<h2>דף כד.</h2>
אמ' ליה אין אבילות בשבת, ובפרשת ויחי יעקב [בראשית רבה ק' ז'] מפורש מן [משלי י'] ברכת י"י היא תעשיר וגו', וכת' בשבת [בראשית ב'] ויברך אלהים את יום השביעי, מה אותו ויברך מדבר ביום השבת, אף ברכת י"י כאילו נכתב בשבת, ומה ברכת י"י אין בה אבילות דכת' [משלי שם] ולא יוסיף עצב עמה, וכת' [ש"ב י"ט] במות אבשלום כי נעצב המלך (אל) [על] בנו, שנתאבל עליו, אף ויברך אלהים כאילו נכתב שם ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו ואין עצב בו כי בו שבת וגו' אסור איתמר ומשמיה דר' יוחנן איתמר, ואמרו דבר בשם אומרו, אי שמיעא לכו כול', אבל רבתי, מסכת היא ושנים הן אחת גדולה ואחת קטנה וכך תחילתה הגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו לעולם זוקק לייבום כול', גוייתו, פרמשתקו היא אמתו, פח"ן חובה, נת"ר רשות, ומפרש להו ואזיל, פריעת הראש, החזרת קרע לאחוריו, זקיפת המיטה חובה, לעשות כן בשבת, נת"ר נעילת הסנדל, תשמיש המיטה, רחיצת ידים ורגלים בחמין רשות בשבת, דמסאנו מסאנייהו, שנועלין מנעליהן, דמגלו רישייהו, כגון ספרדיים, אנשי גרנטא וקורטבא וכל סביבותיהן מגולי ראש, אבל רוב העולם מכסין ראשיהן כעטיפת ישמעאלים שמכסין כל פניהן חוץ מעיניהם שיניחום מגולין, גובי דדיקנא כלומ' כל לחייו עם זקנו, גובי דדיקנא, חפירה יש בזקן, כמו בור [שמות כ"א] דמתרג' גובא, ובלשון ישמעאל חופיירת אל עתנון, אינו ק(ו)רע אינו מקבל עליו שכר ולא קיים מצוה ולא נראה כאהוב, כנדי מאני נאים כלים כלומ' בגדים יפים ושלימים וחדשים, כגון כנדי לנהרא, השלימים לנהר, כגני לייא [ברכות נ"ח ע"א], השבורים להיכן, מסתפינא מיניה, שהייתי בוש ממנו מרוב חכמתו לא היה לי פה לדבר לפניו מרוב פילפולו וקבלות שקיבל מר' ומר' חייה, איצטלי, תרגו' שמלות [בראשית מ"ה], איצטלוון בשעת חימום, כי יחם לבבו והשיג את בגדיו ופוגע בם וקורעם, כדתנן [שבת ק"ה ע"ב] הקורע בחמתו ועל מתו כול', הכין גרסינן והא אמרו ליה לשמואל כול', והא הכא שלא בשעת חימום, ופריק לעולם כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע כדאמרנא, וכי תניא ההיא תניא כל שבעה כול', בכבוד אביו ואמו מדבר כשהוא מחליף וקורע להודיע, אותן קרעים כשהוא מחליף וקורע בכבוד אביו ואמו מתאחין או אין מתאחין, איחוי כפילת התפירה שיכוף הבגד ויתפרהו שנית לאחר אשר שללו, ולא איפשיט אם מתאחין אם לאו, אונקלי בגדים רחבים ונאים וחבירו במגילה [כ"ד ע"ב], אביי אשכחיה לרב יוסף דפריס סודרא שוטח סודר על ראשו כלומ' מתעטף כאבל, אין אבילות בשבת דה(ו)א לעיל לא איפשיט אי אבילות נוהג בשבת אילא, בהך פלוגתא דבני יהודה ובני גליל, אמ' ליה רב יוסף לאביי דברים שבצינעה מותר, ודאי סבירא לי דאין אבילות בשבת מיהוא דברים שבצינעה מותר.
פיס' ר' אליעזר אומ' משחרב בית המקדש כול', רבן גמליאל אומ' כול', אמ' גידול בר מנשה אמ' שמואל הלכ' כרבן גמליאל, ואיכא דמתני לה להא דגידול דאמ' אמ' שמואל הלכ' כרבן גמליאל וכר' מאיר נמי, בשניהן הלכ' כמותו, אמ' שמואל הלכה כר' מאיר בסוף שמעתא דא, דתניא כל שלשים יום יוצא בחיק, כמו שאהו בחיקך [במדבר י"א], ושני אנשים כשירם דאמרינן לגבי מפני שלשה דברים אין נכנסין לחורבה מפני חשד כול', ואמרינן התם אי בפריצי אפי' עשרה נמי, ומעשה היה והוציאוה עשרה במיטה, ואיתה נמי במסכת קידושין [פ' ע"ב], אבל לא באיש אחד ושתי נשים, מתני' היא במסכת קידושין [שם], לא יתייחד איש אחד עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים, והתם מפרש טעמ', אף באיש אחד כול', לא נחשדו ישראל על כך.
<h2>דף כד:</h2>
ואין עומדין עליו בשורה, לפי שאינו פוטר היבמה עד ל' יום דווקא, ושלא להגדיל הצער, ברכת אבילים לפי שאין ראוי להתאבל עליו אלא עד יום ל"א, ובדלא קים ליה שלא כלו לו חדשיו, בן שלשים יום דווקא ומת ביום ל"א יוצא בדלוסקמא, נביקול"א בלעז, מיטה קטנה כמידתו, אגפיים, כנפים, הם זרועי אדם נ"א בן שלשה חדשים, ועומדין כול' בן י"ב חודש יוצא במיטה, קבלה היתה בידם, כבן שתים גופני, ואיבריו כבן שנה שמוט ודק, מצהיבין, מצטערין ודואגין, ניכר לרבים מרוב חיבה ושם טוב, ומה הן בהספד, בני ל' יום, בני ג' חודשים, בני שנה, ר' מאיר אומ' עניין בני שלש מספידין אותן, עשירים בני חמש, משמו שלר' ישמעאל עניים בני חמשה סופדים עליהן, עשירים כול', ובני זקינים כבני עניים בני חמש, לפי שעניים בניהן הם עושרן וכבודם ושמחתם וכיון שאבדום אבדו הכל, וכן זקינים מפני שליבן שמח לומר הינחתי בן אחריי ועכשיו שימות בחייו יעצב ויודע כי נכרת זרעו, ולפי רוב צערן נהגו להגדיל להם הכאב ושלא ימצאו פתחון פה לומר מפני שאנו עניים נוהגין בנו קילותא, אמ' רב גידל כול' זהו איכא דמתני לה להא דרב גידול אהא אמ' רב גידול כול'.
דרש ר' עינוני בר ששון אפיתחא על פתח הנשיא, לומר דברים הללו על פי הנשיא נאמרו כדי שישמעום השומעים ויקבלו בתאוה הלכה פסוקה, יום אחד לפני עצרת, הקובר את מתו ביום ערובה הרי יחשב לו למיניין שלשים יום ערובה שבעה ועצרת שבעה הרי כאן ארבעה עשר, יוסיף עליהן י"ו ויכנס למרחץ ויפסוק אבילות, ואמרינן בפרק קמא דראש השנה [ד' ע"ב] מקיש חג השבועות לחג המצות מה חג המצות יש לה תשלומין כל שבעה אף חג השבועות יש לה תשלומין כל שבעה ולקמן נמי בסמוך איתה, ולעיל [כ' ע"א] דרש ריש לקיש אפיתחא דבי נשיאה מניין לשמועה רחוקה כול', ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע מידריש הכי והכי, שמע ר' אמי ואיקפד אמטול הכי כעס אמ' וכי שלו היא שלר' עינוני היא, דר' אלעזר אמ' ר' הושעיה היא ונפקא מינה לומר דבר בשם אומרו, ואשכחן בתלמוד ארץ ישר' טעם בדבר זה בפרק יציאות השבת בגמ' התחלת המרחץ [ה"ב] אי זו היא כול', ר' חזקיה ר' ירמיה ר' חייא בשם ר' יוחנן אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה אם לאו תפוס או ראשון ראשון או אחרון אחרון גדול אמ' כל האומ' שמועה מפי אומרה יהי רואה בעל השמועה כאילו הוא עומד לנגדו מה טעם [תהלים ל"ט] אך בצלם יתהלך איש, כת' [משלי כ'] רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא, רב אדם זה שאר כל אדם, ואיש אמונים מי ימצא זה ר' זעירא דאמ' ר' זעירא לית אנן צריכין חששין לשמעתיה דרב ששת דהוא גברא מפתחא, אמ' ליה ר' זירא לר' יסא חכים ר' לבר פדיא דאת אמר שמועה משמיה, אמ' ליה ר' יוחנן אמרה משמו אמ' ליה ר' זעירא לר' בא בר זבדא חכים ר' לרב דאת אמר שמועה משמיה אמ' ליה רב אדא בר אהבה אמרה משמו, ובתלמוד די(ו)לן נמי אמרינ' [יבמות צ"ג ע"א] כל תלמיד חכם שאומ' הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, ותניא בסיפרי בפרשת שופטים ושוטרים בפסוק לא תשיג גבול רעך וגו' מניין למחליף דברי ר' אליעזר בדברי ר' יהושע ודברי ר' יהושע בדברי ר' אליעזר כדי לומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלאו תלמ' לומ' [דברים י"ט] לא תשיג גבול רעך וגו', דרש ר' יצחק נפחא אפיתחא כול', איקפד כדפרישנא, דאמ' ר' אלעזר בפרק קמא דראש השנה [ד' ע"א] לגבי הך דתניא חייבי הדמין והערכין, אדבריה, לקחו והנהיגו, יום אחד לפני ראש השנה כול', וכבר אוקימנא הלכ' כרבן גמליאל דאמ' ראש השנה ויום הכפורים כרגלים, אמ' רבינא הילכך יום אחד לפני החג כול', הקבור את מתו יום ערובת סוכות וסוכות ושמיני שלו הרי כאן עשרים ואחד, הואיל וכול' עלמ' יום ערובה שבעת ימים וחג שבעה הרי י"ד ויום השמיני וזאת הברכה דאמרי' בסוכה [מ"ח ע"א] וראש השנה [ד' ע"ב] פז"ר קש"ב רגל בפני עצמו לגבי האי מילתא, רבינא איקלע, הלך, מסתברא כרבן גמליאל דהא אך פסקא דגידול בר מנשי תלויה היא, מדאמרי' ואיכא דמתני לה כול', משמע לאו אהא דרבן גמליאל איפסיקא היל' דגידול אלא בהך דר' מאיר משום ר' ישמעאל.
[משנה] פיס'. אין קורעין, בגדים, חולצין תפילין או כתף, מברים, מאכילין כמו ויתנו בברותי ראש [תהלים ס"ט], להברות את דוד [ש"ב ג'], את הבריה דתמר ואמנון [שם י"ג], קרוביו הראוין להתאבל עליו, אחיו ובניו ואחיותיו ונשותיו ואב ואם, ואין מבר(כ)ין אלא על מיטות זקופות, כלומ' שלא כדרך האבלים כדי לכבד הבאים להברותו ושלא להטריחם, והכי מפר' בגמ'.
<h2>דף כה.</h2>
[גמרא] ואפי' חכם אין קורעין עליו אלא קרוביו, בתמיה', והתניא חכם כול', קרוביו סל' דעת' אורחא דתלמודא דמעלים דבריו וחוזר ומבארם להרבות פילפול לתלמידים, ופריק דלאו חכם הוא, מתני' לא אמרה אלא בכל אדם ובדבר ההווה ובכל שוה, ופריך תו ואי אדם כשר הוא חיובי מיחייבי למיקרע דתניא מפני מה כול', ואתמהינן ערבונא קא שקיל מיניה, דמשמע לפיכך מתו בניו כדי שיבכה לעתיד על הראוי לבכות, ותריץ למה מתו בניו בשביל שלא בכה והתאבל כול', בשביל כבוד שעשה מסקנא דקשיא הוא, ופריק דלאו כשר הוא, ולעולם מתני' לא דיברה אלא בשאר כל אדם, ואקשינן תו ואי דקאי התם כול', אע"פ שאינו קרובו כיון שראה בצאת נפשו חייב לקרוע דתניא כול', ופריק דלא הוה התם בשעת יציאת נשמה, כי נח נפשיה, לשון כבוד לומ' שנפשו נחה מצער זה העולם דנפיש ביעתתיה, אמ' להו אביי מי תניא הרב שמת חכם שמת תניא הך ברייתא דלעיל היא והתניא חכם שמת הכל קרוביו כול', ועוד כל יומא שמעתתיה, בכל יום נאמר הלכה מפיו אמ' רב ספרא כך וכך, מאי דהוה הוה, הואיל ולא קרענו נפטרנו, בהספד כול', מתחמם ליבן וקורעין, מינה מזאת התניא דאמר אביי כבודו בהספידו והמתינו עד שעת הספד רב ספרא וקרעו.
אפורייה, על מיטה שמוליכין אותו בה לבית הקברות, רב חסדא תלמידו היה, דבחייה, כשהיה חי לא עשה הוא דבר זה לא לזלזל בכבוד תורה דאמ' ר' חלבו כול', וכף כדא, והפך הכד והושיב עליה ספר תורה, וכמו וכדה על שכמה [בראשית כ"ד], ובפרק קמא דבבא קמא בסופו [י"ז ע"א] מפרש להא מילתא, תנו רבנן וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהודה שיצאו לפניו ל"ו חלוצי כתף דברי ר' יהודה. אמ' לו ר' נחמיה והלא לפני אחאב מלך ישר' עשו כן אלא שהושיבו ספר תורה על מיטתו ואמרו קיים זה מה שכתוב זה, והאידנא כול', לא הוה נפיק פוריא, לא יצאה המיטה, כי בפנים ארגוה והיה השער צר, סבר לשלשוליה דרך גגין להורידו בחבלים מעל הגג, גמירנא, קיבלנו ממנו, עגלה חדשה דמשמע ולא שניוה ולא החליפוה כלל, סתור בבא, הרסו כותלי הפתח והוציאוהו, פתח עליה קינה, טפח, נטל מנעלו והכהו בו, לומר אין זה עת להקשות, תטרוד, תבלבל, ותריץ קושיות בנו מאי (היה) היה שכבר היה, אסקוה העלוהו לארץ ישר' לדלויי רישין, לא היינו יכולין להרים ראש לפניו, וסברו (שבא) [ש]חי בא לדור, ואמרינן במסכת מגילה [כ"ב ע"א] דאפי' ר' אמי ור' אסי דכהני חשיבי דארץ ישר' הוי כייפין ליה לרב הונא היו כפופין לפי רב הונא שהיה ראש גלות, ששלדו קיימת שזרתו וגופו קיים עומדין עליו בשורה (ואין אמ') [ואומרים] עליו כול', (ורב הונא שלדו קיימת) אין עומדין עליו בשורה ואין אומ' עליו כול', ורב הונא שלדו קיימת הוה, ודלא נפק לא סיימוה קמיה, לא סיימוה לברייתא לפניו, נינחיה בצד מי נקברינו, ריבץ תורה, למד ויישר והרבה תורה שרוב התלמוד על פי רב הונ' ותלמידיו, ור' חייה נמי ריבץ תורה הרבה כדאיתה בבבא מיצעא [פ"ה ע"ב] והסכימו לקוברו אצל ר' חייה, מיכן שאסור לקבור צדיק אצל רשע, אמ' להו ר' חגא אנא קדוש בגופו כדמפרש ואזיל, ואכניס אותו במערת ר' חייה, ושמענא לי קמיה, ושימשתי לפניו, איתהפיכא ליה רצועה דתפיליה ולבשם הפוכים, ארבעים יום כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר, עייליה, הכניסו במערה, יהודה וחזקיה אחי, פזי וטווי אחוותא, ביבמות [ס"ה ע"ב], יהודה נולד בז' חדשים ולסוף שני חדשים נולד חזקיה, תאומים היו, ופליאה גדולה היא זאת, קום מדוכתיך, לפי שכל בני התלמוד כישינים הם ולא מתים, קם בהדיה קם עמו עמוד אש, איבעית רב חגא, העמיד ארון רב הונא ויצא בפחד ומורא ועד היום הוא עומד, והאי וזה שלא יענשו דבי ריש גלותא כול', כי נח נפשיה דרב חסדא כול', דלרביה רב הונא, כדאמרנא לעיל, סבור בני מדרשו שלא לשלול קרעים שקרעו עליו, תניא חכם כיון שהחזיר פניו מאחורי המיטה שולל, ולא צריכיתו לכו ושללו.
<h2>דף כה:</h2>
לגישרא, פונטי בלעז, קנטרא בלשון ישמעאל, גשר בלשון משנה, גמלי, עמדו הגמלים נושאי ארונות, טייעא, קדרי בעל הגמלים, מאי האי, מה פליאה היא זו, למה לא ילכו הגמלים, אמרו ליה רבנן תלמידי חכמ' עושין כבוד זה לזה, פתח פיו הקדרי ואמ' לפי דעתי ומשפטי גדול בן גדול יכנס תחילה לגשר, חליף גמליה דרבה בר רב הונא, דקיימ' לן כל מי שנזכר שמו ושם אביו בנביאות בידוע שהוא נביא בן נביא, במסכת מגילה [ט"ו ע"א], וכן לגבי תלמיד חכם כשיקרא שמו ושם אביו בידוע שהוא חכם בן חכם, נתור ככי, נפלו השיניים הטוחנות שלקדרי בשביל שדן כך, פתח עליה ארב[ה בר רב] הונא קאי, גזע ישישים זרע חכמים כדכת' [איוב י"ב] בישישים חכמה, ספר מלחמות, תורת אלהינו נקראת ספר מלחמות י"י, קאת וקיפוד באו לראות בצער זה, נ"א קאת (וקיפוד) [וקדר] חרבה וחשכה, קאת כמו כאשר קאה [ויקרא י"ח], הפליטה והקיאה ונשארה הארץ שממה, קדר כמו אלביש שמים קדרות [ישעיה נ'], משנער, מבבל, קצף על עולמו הקב"ה שכן מצינו [שבת ל"ג ע"ב] כשהקב"ה כועס נוטל את הגדולים והצדיקים, ואם אין גדולים נוטל הקטנים דכת' [שה"ש א'] ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, שהן משכון, וחמס נפשות, וחטף וטרף נפשות ושמח בהן שחזרו לפרגוד בטהרה, ככלה חדשה, אורחיה דקרא נקט כי יקח איש אשה חדשה [דברים כ"ד], רוכב ערבות כול', ארץ שינער קינה היא, ארץ בבל וקורין לה שנער, ששם ננערו מיתי מבול, ארץ צבי ארץ ישר' גידלה בניה המשעשעים אותה, אוי נא לה אמרה רקת, עיר היא ששמה רקת דכת' [יהושע י"ט] חמת רקת וכינרת כי אבדה כלי חמדתה, שר' זירא היה מבבל ולמד תורה בארץ ישר'.
פתח עליה קינה בלשון מקרא בצחות לשון ולא היו רוצין לומ' בחרוזות, כי לא מפני חסרון דעתן היה אלא שלא רצה, וכן את מוצא בדוד שעשה כמה זמירות ושירות ולא רצה לאמרם בחרוזה כי החרוזה פעמים שמתקלקל הדיבור מפני דוחק המשקל, תמרים הניעו ראש, צדיקים התאבלו דכת' [תהלים צ"ב] צדיק כתמר יפרח, הניעו שכן דרך אבל להניע ראשו, כי תאבל עליו נפשו, שימו לילות כימים, שירו קינות והתעוררו וספדו ימים ולילות על משים לילות כימים, שקיים והגית בו יומם ולילה [יהושע א'], קפוף, נ"א קפוד, ואיתיה ביבמות [ק"ג ע"א], ההוא יומא שאמות מה קינה תאמר עלי, אמ' ליה כך אספדך, בארזים נפלה שלהבת מה יעשו אזובי קיר אם נידונו הנכבדים באדם כארז בעצים, מה תהי עליהן על החלשים, ליויתן בחכה הועלה מה יעשו דגי רקק, גדול שבים נתפש למיתה מה יעשו הדקים יאבדו ויכלו, והרבה פירושים יש לכל קינה וקינה מאילו, והחכם יענה דעת, בנחל שטף כול', וכולן כפל לשון ולרעה נאמרו כולן, בארזים נפלה שלהבת בגדולים תשמח גיהנם, ליויתן בחכה משמע הנשיא ימות כרשעים דכת' [קהלת ט'] כי לא ידע האדם את עתו כדגים הנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח וגו', ובכל צד שתהפך דברי בר קיפוף הם רעים ואין בהן דרך כבוד, אמ' ליה בר אבין לבר קיפוף חס ושלום כול', שהיא למנוחה משמע שתנוח נפשו בגן עדן, והם לאנחה, המאבדין אותך, כלומ' הציבור ישארו באנחה ובעצב במות רב אשי, חלש דעתיה דרב אשי על דבריהם כי לא דיברו אליו נכונה, אחת שהיה להם לומר רבינו יהי רצון שתאריך ימים, מי יכול לפתוח פה ולספוד נכבד כיוצ' בך ביום ההוא יאבד לב כל חכם ואין מי יוכל לדון כח תבונתך ויספדך כראוי, אינמי לומ' קינות יותר עריבות, ומאותו עון שהחלישו דעתו נהפכו רגליהם ונעשה כפות רגליהם למעלה והיו דורכים על פני רגליהם, והיינו דאמ' רב אשי בפרק מצות חליצה [ק"ג ע"א], אמ' רב אשי למאי דקאמ' אמימר לא בר אבין חליץ ולא בר קיפוד חליץ, לדיגלת הוא נהר חידקל, אל דגלא בלערבי, קום אימא מילתא, רגיל היה לספוד ולדבר חידות, באו רוב שלישית כלומ' הצדיקים דכת' [זכריה י"ג] והבאתי את השלישית באש וגו', זכור ברית אברהם, אינמי זכור ברית מילה ורחם, היינו אברהם דאברהם בגימטריא רח"ם עולה, אל תניחנו בזכות אשר באו למי מרה, ר' חנין חתנא כול', שמחה לתוגה נהפכה, שהיה מתאוה לראות בן ומת נהפכה שמחתו לתוגה לאנשי ביתו, ששון זו מילה דכת' [תהלים קי"ט] שש אנכי על אמרתך, ויגון (מותבעת) [מות בעת] חנינתו שיחננו הקב"ה בן בו ביום נפטר חנינו אביו החונן עליו, ואסיקו ליה, וקרא שם הילד הנולד חנן על שם אביו הנפטר שהיה שמו חנין.
כי נח נפשיה דר' פדת כול', שליאשיהו שקראו ירמיה משיח י"י, כדאיתה באיכה רבתי [עי' תענית כ"ב ע"ב], שבעה ושלשים כמתאבל על אביו, שפעמים גדול כבוד הרב מן האב, לגרמיה, לעצמו עשה שהרי אין הלכה אלא יום אחד, ירושלמי [עי' ה"ז] כד דמך ר' יוחנן אורי ר' חייה בר אבא לשלול הקרע בו ביום, ולנעול הסנדל בו ביום, אחיתו הורידו דמעות, כלומ' הזיפו ונראו כאיש בוכה, מפני רוב חכמתו, ומשל הוא בפי בני אדם כל כך גדול כאב פלוני שאפי' אבנים בכו עליו, ולא עוד אלא שמצינו פעמים שהאבנים ידעו דכת' בספר יהושע [כ"ד] ויאמר יהושע אל כל העם הנה האבן הזאת תהיה בנו לעדה כי היא שמעה את כל דברי י"י אשר דיבר עמנו והיתה בכם לעדה ועוד בחומש כששלח הקב"ה משה ואהרן [במדבר כ'] ודברתם את הסלע וגו', ואילו אמר משה לאותו סלע כה אמ' י"י תנה לנו מים לאותו סלע הראוי כי דיברו לאחר ועל כן לא הועיל הא למדת שהאבנים ידעו, וכת' [חבקוק ב'] כי אבן מקיר תזעק וכפים מעץ יעננה, דר' אסי כלומ' כי נח נפשיה דר' אסי איתעקרו זעף י"י היה ועקר כל הארזים להרגיש עולמו על הצדיקים, כל אילניא שבמקומו, ולא שבכל העולם כולו, דר' חייה כלומ' כי נח נפשיה דר' חייה נחיתו גומרי, גחלי אש מן הרקיע, וכולה מפני צער הצדיקים, איתברר נשברו, ועקירה קשה משבירה, וכל אחד כפי מעלתו, איתשעו נחלקו וטחו, כמו וטח את הבית [ויקרא י"ד], וישוע ית ביתא, והוו למחלצייא, מחלצייא, כמו שפירשנו למעלה ביד וברגל אבל לא במחלצים [לעיל י"א ע"א], כמו כף בלשון הקודש, כלומ' נמחקו צורות הפסילים, תרג' פסל [שמות כ'] צללם וכל דמו[ת], אנדרטיא, פסילים הם כמו כן אלא שעושין תואר המלך ומשתחוים לו, והוא הנקרא אנדרטא, איתחתור, כמו אם במחתרת ימצא הגנב [שם כ"ב], כיפי דברדא, ירדו אבני ברד מן השמים, לחבל מפני איבוד הצדיקים, דאמרינן [מגילה י' ע"ב] בשעה שנטבעו מצריים בים בקשו מלאכי השרת לומ' שירה לפני המקום, אמ' להן מעשה ידיי טבועים בים ואתם אומ' שירה לפניי, ואם כך על עוברי רצונו על אחת כמה וכמה לעושי רצונו, ואם כך לרשעים כול', כיפי, תרגו' סלע [במדבר כ'] כיפא, דרבה ורב יוסף, כלומ' כי נח נפשהון, ואם נפשך לומ' לא מת רב יוסף עד שתי שנים ומחצה, ורבה מת באגמא, בפרק השוכר [פ"ו ע"א], תריץ כל אחד בעתו, במות רבה נשוק כיפי דפרת, ובמות רב יוסף נמי נשוק כיפי דפרת, דאביי ורבא, וכן נמי אביי ורבא, דאביי מלך קודם רבא כדאיתה בסוף מסכת הוריות [י"ד ע"א] אמ' ליה רבא נחמני פתח אימא כול', כיפי סלעים שבחדקל, והקב"ה היה מראה נפלאותיו במות צדיקיו, טעון דיקלי שיצי תחת תמרים עשו באושים.
<h2>דף כו.</h2>
תנו רבנן אילו קרעים כול', כולה מפרש (א)לה ואזיל אבי אבי, דמתרגמ' רב יוסף שהיה בקי בתרגום יונתן בן עוזיאל בגירסא, רבי רבי דטב להון לישר' כול', שקרועין ועומדין, ופסוק זה במות שאול היינו נשיא, ויהונתן בנו היינו אב בית דין, כדמפרש ואזיל לקמן, חי הוא, דהא אמרינן בכמה דוכתי אשכחיה ר' פל' לאליהו, ועוד דהוה שכיח בפני ר', ואמ' ליה מאן חשיב בהאי עלמא ר' חייה ובניו [ב"מ פ"ה ע"ב], וגם היה מלמד לר' עמרם במסכת כתובות [ק"ו ע"א] והיינו דאמרינן תנא דברי אליהו רבא ותנא דבי אליהו זוטא, ובמסכת יומא [י"ט ע"ב] אמריתו אמאי לא אתי משיחא והאידנא איבעיל כול', ובמסכת סנהדרין פרק חלק [צ"ז ע"ב וקי"ג ע"א], ובתעניות [כ"ב ע"א] ובכל התלמוד מצאנוהו הולך אצל החכמים ובבראשית רבא [ע"א ט'] בפסוק בא גד שהיו חכמים חולקין מאי זה משפחה הוא בא ואמ' להן מבני בניה שלרחל אני, אמ' ליה ר' יוחנן כיון דכת' [מ"ב ב'] ולא ראהו עוד לגבי אלישע כמת הוא, שאול זה נשיא כול', אמ' ליה רב בר שבא לרב כהנא ואימא אין אנו חייבין לקרוע עד שיהו כאותן כשאול וכל ישר', ופריק על על הפסיק כלומ' אפי' על כל אחד ואחד בפני עצמו, על על, שאול ועל עם (ל"א) י"י ועל בית ישראל מדמצי למיכתב על שאול ויהונתן ועם י"י וישראל, במזיגת דקיסרי, שם מקום, ופריק לא אמרו אלא ברוב ציבור כמעשה שהיה בימי שאול, ומי קטל כול', לקל יתרי לקול יתריס שבכינור אנשי מזיגת דקסרי פקע שו(מ)[ר]א נבקעה החומה ולאו דווקא, דלדוקיא כלומ' הלך הקל עד למרחוק לעיר אחרת, דברי רב שקה בישעיה [ל"ו] ובמלכים [ב' י"ח] (האל אלהיך) [העל אדניך], ההצל הצילו וגו' מאי הוי בקשיא, משמע בכל עת שאדם שומע יקרע אפי' שמע אלף פעמים, ופריק לא יעלה על דעתינו לומר כדבריך דכת' וכול', אתיא קריעה קריעה מהתם מקריעת דוד וכל ישר' על שאול, יליף קריעת ברכת השם מקריעת דוד, דאוקימנא ממשמע שנ' קרעים איני יודע שהיא לשנים, אלא מלמד שקרועין ועומדין לעולם, שלש דלתות הן שאנו רגילין לקרות דפין, וכל ספריהם היו כספר תורה שלנו שנגלל כיריעה, האח, כלי ששמו אח, ששם בוערין אש, אנא מלכא, ומה אחוש מציון אם לא ציון אמלוך בעיר אחרת, שלש דלתות וארבעה פסוקים, היו צריה לראש, אמ' להו מי אמ' הכי, השיבוהו כי י"י הוגה, וכן יתכן שקרא הסופר בריהטא וחזר ופירש כאדם האומ' חזור חזור והשמיעיני בנחת, כי מאיכה עד היו צריה לראש אינם אפי' חצי דלת, מיד קדר השחיר, ויש אומרים קדר בדלת, חתך אותם והצניעם ושרף שאר המגילה, ולא קרעו, שבדברי תורה נדרשין מכלל הין אתה שומע לאו ומכלל לאו הין, אמ' ליה רב פפא לאביי ודילמ' דהוו צריכי קריעה על שמועות הרעות, בההיא שעתא בעת שריפת המגילה, את המגילה ואת הדברים באש, אלמא צריך לקרוע על שניהן שתי קריעות, לטוטפתיה, תפילין שלו, אביסדיא, מראשותיו [בראשית כ"ח] תרג' ושוי איסדוהי, בת נעמיתא, תרג' ואת בת היענה [ויקרא י"א], בעי למיבלעינהו ומשמע שלא בלעתן, אמ' איכו השתא עתה עתה, כך הוא כי כמו השתא, איתחייבינן כול', ואמ' ליה הכי אמ' שמואל לא אמרו אלא בזרוע וכמעשה שהיה, לא אמרו שצריך קריעה אלא שנשרף בכח ולא בבת נעמיתא, וכמעשה שהיה ששרף (את) [אותה] המלך, דכת' [ירמיה ל"ו] אחרי שרוף המלך את המגילה.
ירושלם בחורבנה סיפא דבריתא דלעיל הוא אומ' [ישעיה ס"ד] ציון מדבר, לחמם עצמו כדי להצטער ולבכות ולקרוע כול', ורמינהי מקדים קודש ירושלם, ופריק לא קשיא הא דפגע במקדש ברישא, הא דפגע בירושלם ברישא, ירושלמי [ה"ז] מהו לקרוע בזמן הזה, משום ר' יוחנן אמרו משרבו הגדפנים בטלו מלקרוע, מהו לקרוע על הכינויין, נישמעינה מן הדא, ריש לקיש היה מהלך בדרך נזדמן לו כותי אחד הוה מגדף והוא היה קורע, נחת מן חמרא ו[י]הב ליה מרתוקא אליביה אמ' ליה רשע אית מאנין לאמך מספקא לי אילין שקרעתי, הדא אמרה שקורעין על כינוין בזמן הזה, תרג' ירושלמי או באגרוף [שמות כ"א] או במרתוקא, ופירושו יד סגורה כמו מקל, ירושלמי [שם] אין קורעין אלא על ספר תורה שנשרף ששרפו מלך בזרוע כגון יהויקים בן יאשיהו וחבירו, והרואה תלמיד חכם שמת כרואה ספר תורה שנשרף, אמ' ר' אבהו יבא עלי אם טעמתי כלום באותו היום, ר' יונה הוה בצור שמע דדמך ר' אבהו ואע"ג דאכל גובנא ושתא מיא אסקיה צום כל ההוא יומא, ירושלמי [שם] כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על תלמידיהן, איזהו תלמיד חכם, חזקיה אמ' כל השונה הלכות ועד תורה, אמ' ר' יוסי דאת אמר בראשונה אבל עכשיו אפי' הלכות, ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שמבטל עסקיו מפני משנתו תני כל ששואלין לו ומשיב, אמ' ר' הושעיה כגון אנן דרבינן משגיחין עלינו וכן מתיבין ליה, אמ' רבה בר ממל כל שיודע לבאר משנתו, ואנן אפי' רבותינו לא יכלו לבאר משנתן, אי זהו רבו כל שפתח לו תחילה דברי ר' מאיר, ר' יהוד' אומ' כל שרוב תלמודו ממנו כול' אמר ר' יוחנן הלכה כדברי מי שאמ' כל שרוב תלמודו ממנו, ולית היל' כר' יוחנן דגרסינן בתלמודינו פרק ואילו מציאות [ל"ג ע"א], תנו רבנן רבו שאמרו רבו שלימדו חכמה ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומ' כל שרוב חכמתו ממנו, ר' יוסי אומ' אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת זהו רבו, אמ' רבא כגון רב סחורא לי דאסברן זומא ליסטרון פירושא תרווד גדול משתמשין בו בשני צדדין צד אחד מגיס בו הקדירה, וצד אחד גורף בו מרק, זה פירוש ליסטרא, משמע זומא מרק ליסטרא ובצד אחד מניע, שמואל קרע מאניה על ההוא מרבנן דאסבריה אחד יורד לאמת השיחי ואחד פותח כיון, פי' משנה זו במסכת תמיד [פ"ג מ"ו] נשנית, וכך פירושה הגזבר מוריד ידו עד שיחיו מן החלון מבחוץ ואחר כך פותח הדלת ואחד כנגדו, כיון לאלתר, הא למדת שאין הלכה כר' יוחנן, ואיתה נמי בירושלמי [ה"ז] שמואל חלץ אההוא שהאיר עיניו במשנה זו (ששמו) [ששנינו] בתמיד ושני מפתיחות היו לו אחד יורד לאמת בית השיחי ואחד פותח כיון.
תנו רבנן וכולן רשאין לשוללן למוללן ללוקטן לעשותן כמין סולמות, לשוללן כמשמעו, למוללן לכפול הבגד ולתופרו, שימלול בבוהן ידו ותופר, ללוקטן, ללקוט חתך זה ולחברו עם זה, לעשותן כמין סולמות, אותן קרעים כיון שיתפרם יתראו כסולם, ולא שמצוה לעשותן כסולמות, אבל לא לאוחותון, להידבק ולחבר, אמ' רב חסדא ובאיחוי כול', ה"ג בכף ובאיחוי אלכסנדרי שהוא יפה אסור אבל איחוי הדיוט מותר דמינכר דקרע אבילות הוא.
<h2>דף כו:</h2>
תנו רבנן הקורע מתוך השלל מתוך המלל מתוך הליקוט מתוך הסולמות לא יצא דלא מינכרא מילתא, מתוך האיחוי יצא שהרי קרע ניכר הוא, אמ' רב חסדא ובאיחוי אלכסנדרי שהוא מחובר יפה, אבל איחוי הדיוט לא יתראה בו הקרע לשם אבילות אלא יתראה כנקרע מחמת כליות, תנו רבנן רשאי להופכו למטה, אחר האבילות הופך החלוק ועושה אימרתו שוליו ושוליו אימרתו, ר' שמעון בן אלעזר כול', מפרש ואזיל להודיע ללוקח שמאבל היה חלוק זה והניחהו בקרעו, תנו רבנן תחילת קריעה טפח, על אחיו ואם ימות בנו מוסיף שלש אצבעות פחות רביע שטפח ארבע אצבעות בגודל, ר' יהודה אומ' כול', אמ' עולא הלכה כר' מאיר בקריעה, והלכה כר' יהודה בתוספת, תניא נמי הכי כעולא ר' יוסי אומ' כול', תנו רבנן אמרו לו מת אביו כול', תחתון קרע שהוסיף, עליון שקרע על אביו אין מתאחה לעולם עד שיכלה הבגד וילך לו, מת בנו כול', מת אביו מתה אמו כולן ביום אחד דייו קריעה אחת, ר' יהודה בן בתירה כול', לפי שאינן בתוספת, לפי שאם מת בנו וקרע ומת אביו לא יוסיף על קרע בנו אלא קורע בחלוק אחר ובכל הבגדים אשר עליו ודלא כתנא דלעיל דאמ' מת בנו וקרע, מת אביו והוסיף, אמ' שמואל הלכה כר' יהודה בן בתירה, ואקשינן ופרקינן, וקריעה לחוד, ירושלמי [ה"ז] לגבי מת אביו מת אמו כול', אמ' ליה ר' תנחום בר חייה לר' חיננא בר פפא ר' צלי עלן, אמ' ליה יסוג תרעתך, שכל אותה שנה הדין מתוח כנגד המשפחה, דאמ' ר' יוחנן כל שבעה החרב שלופה עד ל' יום ומשלשים ואילך היא רופפת ואינה חוזרת לתערתה עד שנים עשר חודש, למה הדבר דומה לכיפת אבנים שנתרועעה אחת מהן נתרועעו כולן, אמ' ר' אלעזר אם נולד בן באותה משפחה נתרפית כל אותה המשפחה.
בבלי עד היכן קורע על אביו ועל אמו עד טיבורו, ויש אומ' עד ליבו ואע"פ שאין ראייה לדבר זיכר לדבר כול', שפסוק זה לא נכתב אלא למילתיה ולא ללמוד ממנו קריעה, וקרעו לבבכם, כלומ' עד לבבכם, הגיע לטיבורו ותכפוהו אביליו מרחיק כול', ומן הצדדין לא יצא דהא אוקימנא לעיל [כ"ב ע"ב] עד שיתראו כשנים קרעים, קריעה דרך הלב יתראה לשנים ומינכרא דקריעה לכתחילה היא, אבל מן הצדדין לא יתראה אלא כקריעה מחמת כיליון, פורס מלמטה, קורע משוליו, פליגו בה כול', דלא ניתן לשלול קריעה, אלא אשה שכולה היא ערוה דאמ' מר לעיל [שם] אשה שוללתו לאלתר מפני כבודה, פי' לאלתר בקפיצה, וסימן לנתר בהם על הארץ [ויקרא י"א], הכי השתא התם משום כבוד אשה נ"א הכי נמי התם משום כבוד אשה, תנו רבנן היוצא בבגד קרוע גוזל את המתים שמראה עצמו שבשביל המת קרע את בגדיו, ולחיים קרובי המת, רבן שמעון בן גמליאל אומ' ואם לא הודיעו מתחילה ואמ' לבקר אבי אני אלך לא יגע בו, לא יקרעהו שהרי עובר על דעת בעליו ונועל דלת בפני לווין, ואם הודיעו שילך לבקר חולי אביו כבר מאותה שעה מימר אמר המלוה שמא ימות ויקרעהו, תנו רבנן חולה שמת לו אביו או שום מת אין מודיעין אותו כול', תיטרף (תתבלל) [תתבלבל] וימות, ומשתקין שלא להרים קול, ומקרעין לקטן קרובי המת מפני עגמת נפש, שכל הרואה קטן קרוע בגד בוכה ועוגם, ולומר שאין קטן חייב בקריעה אלא לצער רואיו, וקורע אדם על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו, אמ' רב פפא תנא באבל רבתי, מכלל דיש זוטרתי, וכן הוא, ושניהם ראיתים ברומי, רבתי שנאה ר' וזוטרתי ר' חייה, לא יניח תינוק בתוך חיקו מפני שמביאו לידי שחוק ושמחה ונמצא מתגנה על הבריות עד השתא בכה על מתו והשתא ישחוק, קל דעת הוא זה. פיס'. ואין מברין אלא על מיטות זקופות, תנו רבנן גס ורגיל ונהוג בו, לית ב[י]ה דעתא אני עשיתי לכבודו והוא עשה דלא כמתני' ונראה רבה כמגונה שהוא היה אבל ואוכל על מיטות זקופות.
<h2>דף כז.</h2>
תנו רבנן ההולך ממקום כול', יגלגל, יצטרף ויטפל בו מה שיוכל, תנו רבנן מאימתי כופין את המיטות משיצא המת מפתח ביתו, הגולל היינו הקבר שמנהג היה להן לגלול אבן על הקבר כמידת הקבר, כפו מיטותיכם, עכשיו חל כפיית המיטה, על פי זקן, על פי ר' אליעזר, ובהא נהיגי עמא כר' אליעזר, תנו רבנן זוקפין את המיטות בערב שבת מן המנחה ולמעלה דמוסיפין מחול על קודש, וכן הלכה, אמ' רבה בר רב הונא כול', ולמוצאי שבת אע"פ שאין לו אלא יום אחד חוזר וכופה, תנו רבנן הכופה כול', לכלים אין צריך לכפותה, הואיל ומיוחדת לכלים, שלא אמרו לכפות אלא מיטה שישן עליה וכדי שישכב ארצה, דרגש מיטה, תרגו' ירושלמי וישתחו ישר' על ראש המיטה [בראשית מ"ז], על ריש דרגשא, זוקפו כגון אילו שיש לבני אדם, קרביטיו חבליו או רצועותיו, דגדא, שלמזל טוב, כמו בא גד [בראשית ל'] בא לי מזל טוב, רבנן בני המדרש, דתנן במסכת סנהדרין [כ' ע"א] וכשמברין אותו כול', על הארץ משום כבודו, והוא יושב על הדרגש שאסור לראות בשפלותו דכת' [דברים י"ז] שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכיון שיסב על הארץ עמהן אין כאן אימה, והרי הוא כאחד מהן, אינמי אם היו הם על מיטות זקופות כמוהו הרי הן שוין, מי איכא מידי כול', אם תאמר כי פירוש דרגש ערסא דגדא שפירושו מיטה העשויה למזל טוב ואין אדם שוכב עליה נמצא דעד השתא לא ישן עליה המלך מעולם, ועכשיו בשביל אבילות יחדש דבר ושתק עולא, ואתא רבינא להקשות לרבנן מאי קושיא מידי דהוה כול', אלא אי קשיא הא קשיא כול', אלא כל מיטות ואפי' דרגש משמע בהדייהו, ומאי קושיא, דילמ' מידי דהוה מיטה המיוחדת לכלים כול', אלא אי קשיא לעולא הא קשיא כול', זו שאנו עתידין לומ' תיקשי לעולא, רבן שמעון בן גמליאל, מאי קרביטין אית ליה, אין בו רצועות ואין עליו אלא סדינין שטוחין ולא יותר, וקשיא לעולא שפירש דרגש ערסא דגדא, כי אתא רבין כול', מערבא, שם איש, גילדאי, עבדנין, כמו שק תפרתי עלי גילדי [איוב ט"ז], מאי פירוש דרגש ואמ' לי ערסא דצלא, מיטה שלעור שעושין השרים וגוללין אותה ומוליכין אותה על הסוס כפולה, וכשחונים פותחין אותה ומעמידין אותה וישינים עליה איתמר כול', כך נאמר בבית המדרש הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמ' מתיר את קרביטיו, ודלא כעולא דערסא דגדא לית לה קרביטין ניקליטיה יוצאין ממלבנותיה, נקליטין ארוכות המיטה, פ"א ניקליטין הן כמות מוטות זקופין ונמצאת המיטה כצורת בית מרובעת, זוקפה ודייו זקיפתה וזו היא כפייתה משום דלא איפשר לכפותה, וכן עושין נועצין שני ניקליטין למטה ושנים למעלה כלומ' במקום הרגל נועצין נקליטין למעלה נמצאו ארבע נקליטין לארבעת רבעיה, ומשליכין עליהן קנים וסדינים מלמעלה ונמצא אדם שם כמונח בתיבה, וככילת חתנים דמי, תנו רבנן ישן על גבי מיטה, כבר פירשתיה לעיל [כ"א ע"א] לגבי דוד ובא ושכב ולן ארצה, תנו רבנן אבל שישב על גבי מיטה או על גבי כסא, או שישן האבל על גבי אודייני גדולה לא יצא ולא קיים כפיית המיטה דכפיית המיטה מצוה כדלעיל [ט"ו ע"א], דתני בר קפרא ובעוונותיכם הפכתיה, גדולה מכולם, דבר גדול יותר חמור מזה, אם החמיר האבל על נפשו אפי' ישן על גבי קרקע לא יצא ידי חובתו עד שיכוף מיטתו, ופירש ר' יוחנן מה גדולה מכולם שלא קיים כפיית המיטה, לעיל אייתי ליה בקשיא להקשות ממנה, והנה מקומה, תנו רבנן מכבדין ומרביצין בבית האבל, מרביצין מזלפין מים על גבי קרקע הוא ריבוץ זה, ומדיחין ורוחצין כמו ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה [ישעיה ד'] קיתונות אקצא"ט בלערב"י ובלע' אורסולי, וצלוחיות קופי בלע', לצורך אכילה, ואין מביאין מגמר ובשמים לפי שהן דרך שמחה ושררה, איני, והתני כול', אלמא נמצאים בשמים לפני אבל, מסקנא דקושיא, ופרקינן לא קשיא הא בבית האבל אין מביאין והא דתני בר קפרא בבית המנחמין מביאין.
[משנה] טבלה, לוח רחב וחלק ויפה, תמחוי קערה גדולה, איסקוטלא, מפה יפה, פ"א איסקוטלא בלעז, בקנון, כלי שהוא צר מצד אחד ורחב מצד אחר, כסלים שלערבה, ובגמ' מפר' לכולהי, ואין אומ' ברכת אבילים במועד, ברכת רחבה, ועוד שלא חל עליו אבילות, כי לאחר החג צריך לישב שבעה ימים, אבל עומדין בשורה, עושין העם עצמן שתי שורות כשני חומות כי תרגו' חומה [ויקרא כ"ה] שור והאבל בתוכם והן מנחמין אותו ופוטרין האבילים את הרבים המקום יכפיל שכרכם כר' עקיבה לעיל [כ"א ע"ב].
פיס'. [משנה] אין מניחין את המיטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד, שכל הרואה מתאנח (וגונה) [וגונח] ונמצא הבכי רבה, ולא שלנשים לעולם כלומ' בשום עניין אלא לאלתר קוברין אותה דכת' [במדבר כ'] ותמת שם מרים ותקבר, סמוך למיתה קבורה, מפני הכבוד שכל עינייני אשה גנאי שתהיה שטוחה לפני עוברין ושבין.
פיס'. ואין מוליכין בבית האבל כול', תנו רבנן קלתות סלים כמו לתוך קלתה [גיטין ע"ז ע"א], נצרים ענפים, כמו ונצר משרשיו יפרה [ישעיה י"א], זכוכית לבנה לאו דוקא, צבועה הנמצאת לכל, מגלין מפני יופיין והדרם שהיו אוכלין ושותין כחפצן, וראייה משלפנינו מפני הרעב, דרגש, מטה מצויירת, בכליכה מיטה גרועה, חולי מיעים מפני הסירחון ולא תחת מתים שהיו בריאין, והתקינו לכל, נידות מתות, נשים שתמותו בנידותן, קשה לקרוביו, שילבישוהו כחתן תכריכין נאים ביוקר עד שהיו בורחין מי שהיו עניים, בכלי פשתן, בגדים העשויים מפשתן ולא ממשי אלא מדבר הנמצא לכל, בצרדא בר זוזא, בגד עב ייקרא בלשון ארמי צדר, והיסוד צדי דלת ריש ובבא מיצעא [נ"א ע"ב] חבירו צרודאי, מוכרי בגדים.
<h2>דף כז:</h2>
[גמרא] אמ' רבה בר רב הונא אין מועד בפני תלמיד חכמים אלא בוכין וסופדין ועושין לו כל צרכו כדרכן בחול, וכל שכן חנוכה ופורים שלא נאסרו בעשיית מלאכה שעושין כל כבוד החכם בם, והני מילי בפני ארונו שלא בפניו כגון שמועה לא, בחולי דמועדא ולא היה שם שנקבר בנהרדעא וספדו בפום נהרא, ופרקינן התם יום שמועה הוה, ותחילת שמועה כאילו לפני ארונו היה, ושדים על הלב עומדים, טיפוח ביד טפח על טפח כמו כף על כף, קילוס ברגל, שמצינו לגבי צער הכה בכפף ורקע ברגלך [יחזקאל ו'], וכן דרכן בארץ ישר' עד היום, תנו רבנן המקפץ ברגליו כעין ריקוע הוא מפני הסכנה שלא יהפך הסנדל וישבר רגלו, וסנדל זה שלעץ הוא או מסומר, אמר ר' יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאין להיות אטום ודום דכת' [ויקרא י'] וידם אהרן, ואמ' ר' יוחנן הכל חייבין לעמוד מפני נשיא מדי עברו, חוץ מאבל וחולה, דמשמע שב באבלך שב בחולייך, אמ' רב יהודה אמ' רב אבל יום ראשון אסור לוכל משלו שנ' ביחזקאל [כ"ד] ולחם אנשים לא תאכל, אתה לא תאכל לחם אחרים, ה(ו)א שאר אבילים חייבין לוכל משלאחרים רבה ורב יוסף מתו להם בנים או אחד מז' מיתי מצוה ביחד, מחלפי סעודתייהו היה משגר רב יוסף מאכלו לרבה, ורבה היה משגר מה שעשו לו אנשי ביתו לרב יוסף, ולא יתכן לומר שהאחד היה אבל ואחד אינו אבל שיש קופדים לוכל משלאבל, ושמא אותם לא היו קופדים, והראשון נכון, ואמ' רב יהוד' אמ' רב מת בעיר כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה עד שיקברוהו, לדראו מתא, עיר ששמה דראו, שמע קול שיפורא, כך היה מנהגם לתקוע בשופר שידעו שיש מת וירוצו לקוברו, כמו שעושים אדומיים עכשיו שתוקעין הפעמונים והכל יודעין שמת אחד מהן, שמתינהו שעברו על דברי רב. גם זו אחת מהנך דאמרי' [ברכות י"ט ע"א] בעשרים וארבעה מקומות מנדין על כבוד הרב, חבורתא אינון כלומ' סדורים הם כיתות כיתות בגורל וממונה עליהן, עשרה קברו שמעון עשרה אחרים קוברין ראובן, וחוזרין חלילה לעולם. אמ' להו איהכי שהן מתוקנין כל כך שרי לכו, ואמ' רב יהודה אמ' רב כל המתקשה והמצער יותר מדאי על מתו ומגדיל הכאב, סימן זה יהי מסור בידך שעל אחיו החי או על אחד משבעה מיתי מצוה הוא בוכה, לפי שהקב"ה הפקיד הנשמה בגוף ובא המפקיד ליטול פקדונו אין ראוי להחציף עליו שהרי שלו לוקח וראייה לדברי רב ההיא איתתא כול', ביתירתא, ביותר, צייתת, אם תשמע שמע, צבית ליה, הכין תכריכין לאותו, זוודתא, תרג' צידה לדרך [בראשית מ"ב] זוודין לאורחא וצידת המת הם תכריכיו, תנו רבנן אל תבכו למת ואל תנודו לו כול', שלשה לבכי כדאמרנא לעיל בירושלמי [ה"ה], שהוא תוקף האבילות, שבעה להספד, כהספד יעקב אבינו, אינמי כך קיבלו הלכה, לגיהוץ, ללבן ולכבש תחת המכבש וללבוש מכובשין, תספורת לתקן זקן וראש, יותר ממני שאני בראתיו אף יצרתיו, והעושה דבר יותר הוא חביב בעיניו מן הקונהו, בכו בכה להולך פסוק זה בירמיהו [כ"ב], להולך בלא בנים, זה ודאי צערו כפול שנכרת מן העולם, להולך בעברתו, נעשית לו כהיתר, כיון שנשתקע ביצרו למלאות תאוותו שוב אין לו תקנה והוא בעצמו אומ' שוב לא יועיל שאשוב, בין כתיפיו, שיש[ב] באימה ויקבל מאהבה, כנגדו יקל מעט מצערו, עומדת עמו בשוק.
<h2>דף כח.</h2>
פיס'. ולא שלנשים, חיה יולדת, שלא תזוב דמה, סמוך למיתה קבורה, והכין עמא דבר, ואמ' ר' אלעזר, שם שם, ותמת שם מרים [במדבר כ'] שם מת אהרן [דברים י'], אינמי ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי י"י וימת שם [במדבר ל"ג], מה התם, באהרן שם ועמו על פי י"י דהיינו נשיקה לומר שנשקו הקב"ה כזקן המנשק בנו בשעת פטירתו, כן מתה מרים בנשיקה, ומפני מה לא נאמרה בה בהדיא על פי י"י שגנאי הדבר כלפי שכינה לנשק אשה, ואמ' ר' אמי למה נסמכה מיתת מרים לפרה אדומה, תטמא עד הערב, וסמיך ליה ותמת שם, מכפרת, לאו מכפרת אלא מכשרת טמיאי מתים לוכל בקדשים מיהו כך צריך להוסיף מה פרה כתוב בה למי נידה חטאת היא, וסתם חטאת מכפרת, אף פרה כן, ירושלמי למה נסמכה מיתת אהרן לשבירת הלוחות, פי' לא שמת אהרן ביום שבירת הלוחות אלא הכי קאמ' למה סמך הכת' בפרשת והיה עקב [דברים י'] שבירת הלוחות אשר שיברת ושמתם בארון, וסמיך ליה ובני ישר' נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן ויקבר שם וכול', וכי במוסרה מת אהרן והלא בהר ההר מת, אלא כיון שמת אהרן נסתלקו ענני הכבוד וגו', וביקשו יש' לחזור למצרים וחזרו שמונה מסעות ורץ שבט לוי והרג מהן ח' משפחות, וגם הם הרגו מן הלוים ד' משפחות עמרמי ויצהרי וחברוני ועוזיאלי, אמרו על מה אירע לנו על שלא נתעסקנו בהספידו של צדיק כראוי, מיד ישבו במוסרה וספדו וגמלו לו חסד בהספד כראוי והעלה להן הכת' כאילו במוסירה מת וכול' בפרק קמא דיומא ירושלמי [ה"א].
תנו רבנן מת פתאום זו היא מיתה חטופה, כלומ' מיתת רשעים דכת' כעבור סופה ואין רשע [משלי י'], חלה יום אחד ומת זו היא מיתה דחופה, טובה פחותה מעט מחטופה, ר' חנניה כול', בערב ופירש הכתוב במגפה ביחזקאל, דחויה, כדוחה דבר מלפניו והוא מתגלגל והולך, אבל דחופה נופל לאלתר ונאבד, שלשה גערה כלומ' סור מלפניי ארבעה ימים חלה ומת נזיפה כמי שאינו מביט לו אלא קרוב למנודה חמשה זו היא מיתת כל אדם, ורבין מפרש קרבו תרי, ימיך תרי הרי ד', הן אחד הרי חמשה, שכן בלשון יוון קורין לאחד אינה, מת בחמשים שנה זו היא מיתת כרת, ובירושלמי מפרש במסכת ביכורים פרק התרומה והביכורים [ה"א] מניין למת בחמישים שהיא מיתת כרת דכת' [במדבר ד'] אל תכריתו משפחות הקהתי, ואומ' וזאת עשו (לכם) [להם] וחיו, עשו להם תקנה זו שלא יזונו עיניהם מקודש הקדשים, וכת' [שם ח'] ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד, חמשים ושתים זו היא מיתת שמואל הרמתי, ירושלמי [שם] רבא בר פזי דסיכנין בשם ר' לא לוי דאמ' בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור [משלי י"ד] על שריבתה בדבריה קיצרה ימיו שלשמואל, שאמרה [ש"א א'] וישב עד עולם ואין עולמו שללוי אלא חמשים שנה שנ' [במדבר ח'] ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, והא חמשין ותרתין נינהו, אמ' ר' יוסי בי"ר בון שתים שגמלתו, ששים זו היא מיתת כל אדם, ומפרש הטעם בירושלמי [שם] ששים מיתה האמורה בתורה ר' חזקיה בשם ר' יעקב כת' [דברים א'] אם יראה איש באנשים האלה וגו' הגע עצמך שהיה בן (ששים) [עשרים] שנה ועשה ארבעים במדבר ומת נמצאת אומ' לששים נפטר וזו היא מיתה האמורה בתורה, הגע עצמך, כלומ' צמצם ודחוק עצמך לא תמצא שמת אחד פחות מבן ששים שהרי הוא אומ' [במדבר י"ד] (לכל) [וכל] פקודיכם לכל מספרכם, לא מתו אלא המנויין מבן עשרים, ואמ' מר בשילהי תעניות [כ"ט ע"א] שנה ראשונה עשה משה את המשכן, שנייה הקימו ושלח מרגלים, ובבואם נגזר גזירה מיד, וזהו נמצא שלא מת אחד מהן פחות מבן ששים, ויום אחד בשנה חשוב שנה, אמ' מר זוטרא מאי קראה, מהיכן נמצא פסוק שיש בו ששים מיתת כל אדם דכת' [איוב ה'] תבוא בכלח אלי קבר, בכל"ח בגימטריא שיתין הוו, שבעים שיבה, המת בן שבעים שנה מיתת שיבה וכבוד משמע דכת' באיוב [ט"ו] גם שב גם ישיש בנו, ואותה שנה היה איוב בן שבעים שנה דכת' [שם מ"ב] ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה, וכת' התם נמי ויוסף י"י את כל אשר (לו) לאיוב למשנה, שכפל לו שניו אבל תיקשי לך אחרי זאת, שמונים גבורות המת בן שמונים שנה, הגיע לגבורות דכת' [תהלים צ'] ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה, אמ' רבא לומר שנכרת שמואל ועל כן סתם התלמוד דבריו, ורבא קבלה היתה בידו כך, איתצלי, ניצלתי, מכרת דשני דאמרי' זו היא מיתה האמורה בתורה כל אדם בכל"ח, מכרת דיומיה, כמדומה אני היא מיתה חטופה דאמרנא לעיל פתאום זו מיתה חטופה אמ' ליה רב יוסף נקוט מיהא פלגא בידך, כלומ' מכל מקום ניצלתי מאחת, רב הונא נח נשפיה פתאום, הוו רבנן תלמידיו דייגי דואגין ומצטערין, כלומ' מת מיתה חטופה, תני להו זווא, חכם שמו זווא, וכן תמצא רביו ורב יוד, ותני איו, תני להו זווא, ברייתא היתה בידו, דמין חדייב, שם קרייתו חדייב, לא שנו שהיא חטופה אלא שלא הגיע לגבורות כול'.
אמ' רבא חיי בני ומזוני כול', ואגב אריכות וחסיכות שנים אייתי תלמודא מילתא דרבא, חיי, אם יחיה אדם שנים רבות או מועטות לא מפני זכותו יאריך ימים אלא מזלו גורם, בני אם יש לו לאדם בנים רבים וטובים או רשעים, או שאין לו כל עיקר כמו כן מזלו גורם ולא זכותו, מזוני, אם אדם מתפרנס בכבוד וביתו מליאה כל טוב ושובע, מזלו גורם ולא זכותו, ורבא לא דיבר אלא על רוב בני אדם כי ודאי צדקת הצדיק תועילנו, שלא יפקרו השומעים, דהא רבה ורב חסדא כהנים היו שניהם, תרווייהו צדיקי כול' ומפרש צדקתם מה היתה, שיתין הלולי כמו ובתולותיו לא הוללו [תהלים ע"ח], לשון חופה והלל ושמחה, תכלי שיכול, תרגו' שכלתי שכלתי [בראשית מ"ג], סמידא סולת ולא מיתבעי ולא ירצו לאכלו, אמ' רבא הני תלת מילי כול', חוכמתיה דרב הונא הגדול שהיה (שהיה) גדול מרבינו הקדוש וראש גלות וריבץ תורה בישר', והוא שהכניס ר' חגא למערא לעיל בפירקין [כ"ה ע"א], כי הרבה רב הונא יש בתלמוד, והמסתכל יבין, ועותריה דרב חסדא דרב חסדא הוה עני, דאמ' רב חסדא בפרק תולין [שבת ק"מ ע"ב] אנא בעניותאי לא אכלית ירקא כול', ענוותנותיה דרב[ה בר רב] הונא, לא ידענא מאי הוות ולא איתפרש דאמרינן בבבא מיצעא והיינו דאמ' ר', אבא כול', שלשה ענוותנין הן בפרק השוכר את הפועלים [פ"ד ע"ב], אבא ובן בתירא ויונתן בן שאול, ולא עותריה דרב חסדא לא איתפריש לי מהיכן נתעשר דעותריה דר' עקיבא איתפרש בנדרים [נ' ע"א].
רב סעורים אחוה דרבא בר נחמני הוה יתיב קמיה דרבא, חזייה דקא מנמנם רבא, לימא ליה למלאך המות דלא ליצערן, לרב שעורים אמ' רבא, שושביניה רעו, תרגו' ולאמנון ריע [ש"ב י"ג], שושבין, כיון דאימסר מזלא לא משגח בי, כי שכיב רבא, ריבדא הכאת הקזה, כוסילתא אלמחגמא בלשון ישמעאל, מנמנם, גוסס ו(ב)לשון כבוד הוא כדאמרי' כי שכיב שהוא כשמת, אלא שאין מזכירין מיתה בחכמי' דאמרי' במסכת ברכות [י"ח ע"ב] הצדיקים אפי' במיתתן קרויין חיים שנ' [שם כ"ג] בן איש חי וקרינן ובניהו בן יהוידע בן איש חי[ל], מאן חשיב ומאן ספין ומאן רקיע, ספין כמו וספון בארז [מ"א ז'] ומתוקן רקיע פשוט שאין בו עקמומיות והוא צדיק, ליתחזי לן מר, כלומ' אחרי מותך התראה לי בחלום, נראה לו בחלומו, כמישחל, כמסיר, תרג' כי מן המים משיתיהו [שמות ב'] ארי מן מיא שחלתיה, בינתא שיער [מחלבא] חלב, כלומ' כמושך שיער מן החלב כך יצאה נפשו בנחת ולא בקושי, וכן בברכות בפרק קמא [ח' ע"א] מפורש מיתה יפה ואסכרה ושאר מיתות, ואם היה הקב"ה אומ' לי לך חיי באותו העולם לא הייתי רוצה לפי שרבות אנחותיו ואימותיו ובעיתותיו, ר' אלעזר הוה קא אכיל תרומה שהיה כהן איתחזי ליה מלאך המות, כלומ' בוא עימי, אמ' ליה ר' אלעזר למלאך לאו תרומה קא אכילנא, כלומ' וכי איני עוסק במצוה דאיקרי קודש דכת' [ויקרא כ"ב] ולא יחללו את קדשי בני ישר' אשר ירימו בעתידין ליתרם הכת' מדבר, נח מיניה, תרגום וירף ממנו [שמות ד'], ונח מיניה, חלפא ליה שעתא כלומ' נתבייש מלאך המות ורפה ממנו ועברה השעה וחיה ר' אלעזר זמן הרבה אחרי כן. רב ששת איתחזי ליה מלאך המות בשוקא, איפשר שדיבר לו וידע דבריו, ורב ששת סגיא נהור הוה והיאך ראהו, אמ' ליה רב ששת למלאך המות בשוקא כבהמה בתמיה', כך תרצה ליקח את נפשי בשוק כפוגע בבהמה, תא גוא ביתאי, בוא תוך ביתי, כלומר קחנה מעל מיטתי דרך כבוד, רב אסי איתחזי ליה, אמ' ליה איתרח, המתן והתאחר, כאידך דבבא קמא [פ' ע"ב] מאן ניתרח רב לגבי שבוע (הכן) [הבן] דאמריתו אשרי מי שבא לכאן כול', בהגדת משלי זוטא שם אומ' שהקב"ה שואל אל האדם מפני מה לא עסקת בתורה במקרא בהגדות במעשה המרכבה כול' התם, ביום תלתין אתא מלאך המות לומ' בוא עימי שהרי המתנתי לך, אמ' ליה ר' יוסי מאי כוליה האי, למה תדחיקיני כל כך, אמ' ליה דקא דחיקא ריגליה דבר נתן למלוך אחריך, לא הוה יכיל ליה מלאך המות שכל זמן שאדם עוסק בתורה אין לו רשות ליטול נשמתו, וכן במסכת שבת [ל' ע"ב] לגבי דוד ומפרש במסכת סוטה [כ"א ע"א], וכן רבה בר נחמני באגמא [ב"מ פ"ו ע"א], אארזא על הארז, אילן היה סמוך לרב חסדא בחצר בית המדרש, פקע נפקע ונקרע, אישתיק רב חסדא ויכיל ליה, ר' חייה לא הוה יכיל מלאך המות ליקרב אליו, אידמי ליה כענייא, נדמה לו כעני, המלאך נהפך לצורת עני, טריף, הכה בדלת, אמ' להו, ר' חייה לאנשי ביתו לכו תנו לחם עני ונכנס, אמ' ליה המלאך לר' חייה והלא אתה מרחם על עניים ועל אותו האיש למה לא תרחם, גלי גביה, גילה המלאך שזרתו והראהו מקלות שלאש שוטיתא דנורא, כמו אהניא ליה שוטיתיה [כתובות י"ז ע"א], שוטיתא דאסא [קידושין י"ב ע"ב], ענף שלהדס, אמצי, כמו וימציאו בני אהרן [ויקרא ט'], הגיע ר' חייה עצמו אליו ולקח נפשו, ומכל אילו למדנו כמה מעלה יש לתורה, וכמה הקב"ה אוהב את החכמים והצדיקים הרחוקים מכל עון ומנוקים מכל חטא.
<h2>דף כח:</h2>
פיס' נשים במועד מענות כול', מאי אמרן, מה מענה עונות, אמ' רב בכל מקום בתלמוד שיאמר אמ' פל' טעמו פירש פל', פירש רב, אמ' רבא נשי דשכנציב אמרי ווי לאזלא ווי לחבלא, שכנציב שם עיר, ווי לאזלא ויי לחבלא, אוי להולכת אוי לנשחתת, גוד גרמא מככא ואמטי מיא לאנטיכי, משוך העצם מן השיניים ויגע המים עד עיר אנטוכיא, נ"א אנטיכי כלי הוא, ובמסכת שבת [מ"א ע"א] שנינו לו, ודע כי דברי אילו הנשים עמוקות בלשון וקשות מכל חידות שהרי בחידות קשות מדברות, כלומ' הסר הנפש מן האדם והוא חוזר אל עפרו, ותוב אמרן, עטוף וכסו [טורי] דבר רברבי ובר רמי הוה, עטוף כמו בהתעטפם כחלל [איכה ב'], כלומ' התעטפו והתאבלו וכסו ההרים בדמעותיכם כי בן גדולים ובן רמים היה, וזה שהוא בלשון ציווי לאביו ולאמו שלמת או לאחיו שלמת, ויש לפרש בהרבה פנים, והטוב בעיניך אמור, ותוב אמרן שייול איצטלי דמילתא לבר חרי דשלימו זוודיה, שאלו שמלות שלמשי לבן חורין ששלמו צידותיו כלומ' הכינו תכריכים נאים לבן גדולים שנשלמו ימיו והנכון בעיניך דרוש ופרש כי שבעים פנים בתורה, ומה שיתראה לנו נאמר, פ"א לבשו בגדים נאים ומי שאין לו ישאל בשאלה וילך אחרי מיטתו כי נשלמו ימיו, ותוב אמרן, רהיט ונפיל אבא דויי ואמברי יזופתא יזיף, רץ ונופל בין האובדים ועל המעברות מלוה לוה, כמו משל הוא לאדם שיגע בכל כחו ואפי' הכי לבסוף צריך להיעזר, פ"א רץ בין העוברים בין עוברי דרכים וכשיגיע לעבור הנהר מתחנן למי שיעבירהו ואם אין לו נוטל בהלואה כדי שיינצל, כל שכן מי שהולך אל בית עולמו שמבקש לתת כל אשר לו אולי יינצל מדין הקבר, פ"א רץ ונופל בן אדם כמרוצת בן דיה, בן עוף, ועל המעבר הלואה ילוה, כלומ' האדם רץ וטורח כעוף שנודד ולא יעשה צדקה שימצאנה ביום המיתה היינו בעת עברו על הגשר שיעבור מעולם לעולם ואותה שעה יתחרט ויבקש מי שילווהו לעשות חסד שימצאהו באותו העולם, ותו"ב אמר"ן, אחנא תגרי דאזא בזאגי מיבדקי, אחינו התגרים דאזלו בזגאי מיבדקי, ההולכים בזגא לישב ולנוח בקבר שם יבדקו אם צדיקים הם אם לאו, נ"א אחאנא תגרי דאזבזגא, אחינו התגרים שעל קיניהן נבדקים אם נאמנים הם אם לאו, ותו"ב אמ"רן מותא כי מותא ומרעין חיבוליא מות כמות, והחולי נשך, כלומ' יתרון, וכך פירושו מי שמת בחולי ארוך כמי שמת בלא חולי והחולי שחלה כנשך ורבית על מיתתו, פ"א מותא כי מותא המות שלזה כמיתת כל האדם ואריכות חולייו תוספת כמו הריבית על המלוה, שיש מי שפורע חובו היא המלוה שנתנה לו ומשל(י)מה ודייו, ויש מי שפורע על המלוה והרבית, והמלוה היא נשמתו, ותוספת על נשמתו צער חולייו, פ"א מותא כי מותא ומרעין חיבולייא, כל אדם עתיד למות, אבל הנחלה תוספת על המיתה כנותן משכון ונותן הדמים, יחלה וסוף שימות, וכולן צריכין טעם וראייה, כל זה מפירושי הגאונים ליקטתים, תניא היה ר' מאיר אומ' טוב ללכת אל בית אבל וגו', והחי יתן אל לבו דברים שלמיתה, דיספד יספדוניה, כלומ' יזכה למות בתוך הציבור וישים הקב"ה חן בלב כל אדם להצטער עליו ולסופדו, הגומל חסד וסופד אחרים ירוצו גם הם ויספדוהו, דיקבר יקברוניה, והקובר אחרים וטורח בקבורתם כמו כן יטרחו בקבורתו, כדמות מלוה ופורע, דידול ידלוניה, המרים קולו ומקונן יקוננוהו, דיטען יטענוניה, והנושא המיטה יבואו אחרים וישאוהו, ויש אומ' דיטען יטענוניה בתמיה', לא נשא מיטה ישאו מיטתו, ולא יתכן, דאם כן דכת' [משלי כ"ה] כי טוב אמר לך לא ידל, מי שלא הגביה עצמו לנהג שררות ישאו מיטתו ויבכו עליו לפי שהיה שפל רוח, וסימן בידך שלא תטעה, פסוק זה טוב אמר לך עלה הנה, העלה המיטה עמנו הנה.
[משנה] נשים במועד מענות (גנאי שתהיה שטוחה) ולקמיה מפרש אי זהו עינוי, מטפחות מכות טפח על טפח, אינמי כעניין מתופפות על לבביהן [נחום ב'].
תנו רבנן כשמתו בניו של ר' ישמעאל, מהרוגי מלכות היה, אל יכנס אדם לתוך דברי חבירו שלא יתראה לו גנאי ויענישינו, נענה ר' טרפון, פתח כמו ויען ויאמר כך היתה גדולתם לפני המקום, ושלח ביד משה לסופדם דכת' [ויקרא י'] ואחיכם כל בית ישר' יבכו וגו', מצוה אחת, שאותו היום קיימו וימציאו בני אהרן את הדם אליו [שם ט'], דבר טוב לקמיה מפרש מאי דבר טוב, פרסדאות, שרגנת בלע', פרסדאות... מבטלי הכת', אנשים רשעים שאומ' לישר' אל תעלו לרגל לבוא אל בית אל, בני ר' ישמעאל על אחת כמה וכמה שקיימו כל התורה כולה, אינמי שהיו צדיקים, ובמשרפות ששורפין כלי מילת על המלכים, וכלים נאים מרוב אבל ואנינות על אחת כמה וכמה שיש להן באותו העולם שעשו מצות רבות, חגירא היינו נכה, תרג' פיסח [שם כ"א] חגיר, דבר אחד שעמד שאמ' להן העמידוני עד שתחשך והלכו להן, כי אם היו יודעין הקהל שמת המלך היו בורחין, וכיון שהיו בורחין היו ממיתין אותן שתחילת נפילה ניסה, מעמד כמו יעמד חי [שם ט"ז], וכמה שיש להן שכר והן בגן עדן מעתה, בשלום תמות, [ירמיה ל"ד] וכת' [שם ל"ט] ואת עיני צדקיהו עיוור, מה שלום הוא זה, אמ' ר' הכי אמ' ר' יוחנן שמת נבוכדנצר בימיו שהיו מצערו במשכב זכור, כדאיתה בפרק (ה)שואל [שבת קמ"ט ע"ב] בגמרא מטילין חלשים, כל מלכי גוים כולם שכבו בכבוד איש בביתו, אמ' ר' יוחנן מלמד שנחו כולן ממשכב זכור, אמ' רב יהודה אמ' רב בשעה שציער אותו רשע לאותו צדיק כך נמשכה ערלתו שלש מאות אמה כול', אמ' ליה רבא לרבה בר מארי כת' ביאשיה [מ"ב כ"ב] ונאספת אל קברותיך בשלום, וכת' [דה"ב ל"ה] ויורו היורים ופסוק אחר המורים כמו או ירה יירה [שמות י"ט], ככברה, נקבו עורו בחצים כמנקבי כברה, גראבל, בלשון קדר, שלא חרב בית המקדש בימיו וזה שלום גדול, על גבי קרקע וישבו אתו לארץ, ירושלמי [ה"ח] אין כת' על הארץ אלא לארץ בדבר הסמוך לארץ מיכן שהיו ישינין על מיטות כפויות וכיון שישן על מיטה כפויה ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל, וישבו אתו לארץ, כשבאו לנחם איוב דכת' [איוב ב'] לנוד לו ולנחמו על מיתת בניו והפסד ממונו, לומר דבר עד שיאמר האבל שום צער או שיצדיק עליו את הדין דכת' [שם ג'] אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו', ואז ויען אליפז וגו', שמיסב בראש, אבחר דרכם ואשב ראש, באיוב [כ"ט] כת', יִנ0חֵם כת' אחריני משמע, ינחם כת' כלומ' אחר האותיות נלך ולא אחרי הניקוד וכך תאמר במילת ינחם כמו פן ינחם העם [שמות י"ד], וינחם י"י [שם ל"ב], וקיבל תנחומין ולא עשה הרעה אשר דבר לעשות לעמו, מר זוטרא אמ' מיניין שהאבל יושב בראש מהכא, מזה הפסוק, [עמוס ו'] וסר מרזח, וסר כמו שר לסרוחים, פי' מרזח מר לב וזח דעת מרוב צערו נעשה שר למי שבאין לנחמו, היינו כמו כן וסרח העודף [שמות כ"ו], יכהן פאר מה כהן בראש, וכהן גופיה מנא ליה דתנא דבי ר' ישמעאל וקדשתו [ויקרא כ"א], ואיתה בסיפרא, לפתוח ראשון בתפילה ובברכה ובכל דבר קדושה ולברך ראשון ברכת חתנים והמוציא, ולפתוח ראשון בספר תורה, וליטול מנה יפה ראשון כדאיתה ביומא [י"ז ע"ב].
<h2>דף כט.</h2>
כציפורי בפי הוושט, כבר פירשנוה בברכות, כחבלים בטבעת צרה שעושין בנס שלספינה, אמ' ר' יוחנן כפי טורי, מר גריס כציפורי ומר גריס כפי טורי, כחבלים, ופטורי צצים [מ"א ו'], תרגום יונתן ואטונין וושט, עץ קטן הוא ובו נקב ומכניס חבל לתוכו ומושך בכח והוא נכנס וכשיוציאהו יצא בצער גדול, יש מפרשין כציפורי עזים בעת לדתם שרחמן צר בר חיתא, כך היה שם אביו חיתא, בשלום בבית, כלומ' לבית שלום, לקבר שלום, לשלום בלמד לשון גדולה כאורכה שללמ"ד, והפסוקים מוכיחין ואין צריך פירוש, היוצא מבית הכנסת כול', כלומ' עוסק בכל כוחו אינו מבטל מדברי תורה, עתה התפלל ונכנס שוב ללמוד, ומן המדרש לבית הכנסת בעת מנחה, זוכה לעתיד במותו להקביל פני שכינה שנ' [תהלים פ"ד] ילכו מחיל אל חיל, מטורח לטורח אז ייראה אל אלהים בציון, יזכה לראות אלהים וביניין ציון, מחיל בית המדרש לחיל הציבור, אמ' ר' חייה בר אשי אמ' רב, האי אשי אבי ר' חייה לאו היינו רב אשי, חדא שלא מצינו שנקרא אשי בלא רב אלא בכל מקום שמזכירו מזכירו ברבנות, אמ' רב אשי אמ' מר בר רב אשי, ועוד שלא ראה רב אשי לרב מעולם, שהיה רב תחילת אמוראין, ורב אשי סופן, אין להן מנוחה מן הלימוד אפי' לעולם הבא שנ' ילכו מחיל אל חיל, מצבא בני המדרש אל צבא מרום, אותו העולם, ללמוד שכן מצינו בחגיגה בהדיא שתלמידי חכמים יושבין ולומדין תורה מפי הגבורה, והקב"ה בודק מה שלמדו, דגרסי' בפרק אין דורשין בעריות [ט"ו ע"ב], אשכחיה רבה בר רב שילה לאליהו אמ' ליה מאי עביד קב"ה אמ' ליה קא' שמעתתא מפומייהו דרבנן כולהו ומפומיה דר' מאיר לא קאמ', אמ' ליה אמאי כול', ועוד בפרק השוכר את הפועלים בבבא מיצעא, רבנן הוו קא עסקי בטהרות, שמע רבה בר נחמני דקא מיפלגי במתיבתא דרקיעא אם בהרת קודמת לשיער לבן טמא, ואם שיער לבן קודם לבהרת טהור, ספק כלומ' ספק קדם שיער לבן לבהרת ספק קדמה בהרת לשיער לבן הקב"ה אמ' טהור, וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא, אמרי מאן נוכח רבה בר נחמני דאמ' רבה בר נחמני אני יחיד בנגעים ואהילות, שדרו לשליח, מלאך המות, בתריה, לא הוה מצי (ה)מלאך המות למיקרב ליה כדאמרינן בפרק במה מדליקין [ל' ע"ב] לגבי דוד מלך ישר' כי האי גוונא דלא הוה שתיק פומיה מגירסא, אדהכי נשא זיקא ואווש ביני קני, סבר גונדא דפרשי הוה, אמ' תינח נפשיה דההוא גברא ולא לימסר למלכותא, כי קא ניחא נפשיה אמ' טהור טהור, יצתה בת קול ואמרה לו אשריך אשריך רבה בר נחמני שגופך טהור ויצתה נשמתך בטהרה.
